הכנות למרתון וינה 2021


12Sep

אני כותב מילים אלה כ 3 שבועות אחרי סיום המרתון.

כל כך הרבה עבר מאז וכנראה הייתי צריך את הזמן והאומץ לכתוב.

נתחיל...

קמנו בשעה מוקדמת על מנת שיהיה זמן לאכול ארוחת בוקר בנחת (זו הייתה ארוחת הבוקר היקרה ביותר שאכלתי. כמה פרוסות לחם לבן בריבה ומים. מצד אחד מעוניין בתוספת הפחמימות והסוכרים אולם מצד שני מנסה שלא להעמיס יותר מידי  על מערכת העיקול).

ההתרגשות בשיאה אך יחד עם זה התלוו גם חששות. חשש לאכזב את עצמי, את חברי הקבוצה, אשר עוקבים אחרי מהארץ ומצפים בכיליון עיניים לראות אותי חוצה את קו הסיום, חששות לגלית שתסתבך בנסיעות ברחבי העיר כדי לפגוש אותי, תלחץ  ולא תמצא אותי בהמון הרץ. 

חדר האוכל במלון בדיוק נפתח והיה שומם, מלבד העובדים בו. בהמשך מזהה עוד מספר רצים (הצמידים על ידיהם הסגירו אותם).

סיימנו לאכול, הכנות אחרונות בחדר, לוודא שלקחנו הכל.ויאללה יוצאים לדרך.

אני נמצא במין הרגשת דריכות והתרגשות.

ברכבת התחתית כבר מזהים רצים רבים אשר עושים את דרכם אל איזור הזינוק.

הגענו לתחנה הרצויה ואתנו יורדים מהרכבת עוד עשרות אנשים בבגדי ריצה ומספרי חזה צמודים לחולצתם.

ברקע אפשר כבר לזהות את רעש ההמון ומוזיקה חזקה הבוקעת מהרמקולים הרבים הפזורים באזור.

כל כך ייחודי שהמוזיקה המלווה אותנו לקו הזינוק הינה "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי. כל כך שונה ומעניין ממרוצים אחרים בהם השתתפתי. 

נפרד בחיבוק חזק מגלית, שאמורה לפגוש אותי במספר נקודות שקבענו מראש.

מנסה עתה לנטרל רעשי רקע בראשי, על מנת להירגע ולהכניס את עצמי להתרגשות.

הכרוז מסמן שעוד דקה מתחילים  ופתאום מרגיש צורך דחוף ללכת לשירותים.

רואה מעבר למחסומים קרון נייד של שירותים. מטפס מעל המחסום. מזל שהתור ממש קצר.

מעדיף להתחיל את המרתון בשלפוחית ריקה.

ברקע שומע את הכרוז בספירה לאחור ... 10...9...8... מסיים ויוצא בריצה. מטפס חזרה לאזור הזינוק.

עכשיו אני מוכן... שומע ברקע את צופר ההזנקה וההמון הצוהל.

יאללה, שיהיה בהצלחה. 

תנועת גוש הרצים אשר לפני עוברת לאיטה מהליכה למצב ריצה.

האסטרטגיה שלי הינה לרוץ בקצב איטי יחסית על מנת לשמר כוחות להמשך וכן שקצב הלב יהיה באזורי הנוחות. חייב לרוץ באזורים מוצלים, ככל שניתן. יום חם היום. 

את המסלול אני מכיר בעל פה, כאילו מדובר במסלול הבית. יודע בדיוק היכן לפנות, בעוד כמה קילומטר פונים שוב, מתי נכנסים לאזור מיוער ומוצל וכן פרטים נוספים שאמורים להקל עלי בהמשך.

הקילומטר הראשון מאחורי. מביט בשעון, הקצב בסביבות 5:30 דקות לק"מ. קצב הלב עדין נמוך ויציב. מרגיש שיכול לתת יותר, אבל  מזכיר לעצמי לשמור על הקצב המתוכנן. עד לקילומטר ה 20 ואז אגביר מהירות ואתן את כל מה שיש.

נכנסים לשדרה המפורסמת באזור פרטר, שם הרץ האגדי קיפצ'וגה, רץ לפני כשנתיים והיה הראשון בהיסטוריה לסיים מרתון בפחות  משעתיים. איזה כבוד לרוץ באותו מסלול של הרץ האגדי הזה.

בינתיים הכל עובד כמו שעון ולפי התכנון. עוצר בכל תחנת מים, שותה, מרטיב את הראש והחולצה וממשיך. 

אחרי 45 דקות לוקח את הג'ל הראשון ולאחר שעה של ריצה לוקח גם כדור מלח.

יוצאים מהאזור המיוער ורצים לאורך גדות הנהר.

בקילומטר ה 9 פונה שמאלה בגשר, החוצה את הנהר, לכיוון מרכז העיר ומבחין בגלית. 

הפתיעה אותי, לא היה מתוכנן שתחכה לי כאן. עשה לי טוב לראות אותה. מזל ששמעתי אותה קוראת לי.

מסמן לה שהכל בסדר ונפגש   בקילומטר ה 21, באזור המוזיאונים, כפי שסיכמנו מראש.

עדין ממשיך לרוץ באותו קצב. מידי פעם  האזורים המוצלים נעלמים ונחשף לחומה הישיר של השמש. מרגיש מיד מכת חום. חייב לשתות הרבה, משנן לעצמי כל הזמן.

מזהה מרחוק את בית האופרה ויודע שמיד אחריו אנו פונים שמאלה. זהו הקילומטר ה 11..

אני יודע שמשם ועד לקילומטר ה 16 המסלול חשוף כולו לשמש.. 

החום מתגבר, ככל שהריצה מתקדמת . מתחיל להרגיש את הקושי.

מרטיב את הראש והפנים ולוגם מים בכל תחנת שתייה.

עדין מרגיש חזק פיזית אך בנוסף מרגיש את צריבתה של השמש את העור. הזיעה מתחילה לנזול ממני בכמויות .

מגיע לקילומטר ה 21. רואה את גלית מרחוק. מוציא מהכיס כדור מלח. 

אמור לקחת אותו בעוד 10 דקות, אבל אין לי מושג אם תהיה תחנת שתייה בדרך ולכן מעדיף לקחת אותו כעת.

מתקדם בריצה לעבר גלית ומסמן לה תוך כדי ריצה "..מים, מים..."

גלית שולפת את בקבוק המים ואני שוטף את כדור המלח לתוכי.

מסתבר בדיעבד, כשראיתי את התמונות שגלית צילמה באותם רגעים, שנראיתי כבר אז תשוש וסובל. כנראה שהחום לא עשה עימי חסד.

באותם רגעים לא הרגשתי דבר. הייתי ממוקד מטרה. כדור מלח, לשתות  מים ולהמשיך בריצה. לא להתעכב ולשמור על זמנים..

ככל שהזמן עובר, החום ממשיך להכות בי קשות ומתחיל להרגיש חולשה. מוריד קצב, מקפיד על שתיית מים ולקיחת ג'לים בזמן, אין לי יותר מידי מה לעשות בנדון  עכשיו. זה מה יש ועם זה נצטרך להסתדר הלאה.

בקילומטר ה 26, מבחין ביורי, חברי בקבוצת הריצה הקודמת שבה הייתי מתאמן, רצנו יחד בברלין את המרתון הראשון שלנו. הפעם הגיע ללוות את אשתו.

"כל הכבוד , ערן" צעק ועודד אותי מהצד. 

מביט בו ומנסה לתת חיוך  ואומר " יורי, זה לא קל..." וממשיך.

מתקרב לקילומטר ה 27. שוב רצים בשדרת פרטר המפורסמת, אולם בניגוד גמור לסיבוב הראשון, שהיה בקילומטר השלישי ובמזג אויר קריר יותר, עתה אני רץ, תשוש ומיוסר ומחכה שהסיוט הזה יעבור. הגוף נחלש, הרגליים כבדות. לראשונה, עובר להליכה...

אלך כדקה ואמשיך שוב, אומר לעצמי.

עברה דקה ומחליט להמשיך בהליכה, אני ממש תשוש. לא הרגשתי כך בריצות בארץ. לא מבין מה קורה.

התאמנתי בתנאים הרבה יותר קשוחים ולא חוויתי את מה שחווה כעת.

חוזר לרוץ, אומנם הקצב ירד דרסטית לאזור ה 7 דקות לק"מ. קצב איטי מאוד עבורי, אבל מסתבר שגם הוא היה יותר מידי עבורי וחוזר שוב להליכה.

מאוכזב מעצמי, מאוכזב בגוף שבוגד בי ברגע האמת.

מחשבות שליליות מתגנבות אלי, מנסה בכל כוחי לשמור על אופטימיות ומרגיש חובה לסיים , אבל ההרגשה הפנימית כל כך עצובה וכאובה. 

עצוב ונבוך שגררתי את  גלית. עד ווינה. בשביל זה? איזה בזבוז זמן ואכזבה.

עובר להליכות, מרגיש כל שריר ושריר בגוף, תשישות. מידי פעם מכריח את עצמי לרוץ עוד מספר מטרים, אולי בכל זאת אצא מזה ואסיים לפחות בריצה קלה.

על תוצאה מכובדת, אין בכלל על מה לדבר.

מגיע לקילומטר ה 37. כל כך קרוב לנקודת הסיום, אך פיזית ונפשית אני ממש לא שם. נמצא מרחק שנות אור.

עכשיו גם הליכה נראית ומרגישה לי משימה קשה עד בלתי אפשרית.

רואה בצד הדרך עץ. נשען עליו.  

אני באפיסת כוחות. מרגיש סחרחורת, שרירים בגוף נתפסים לי כל הזמן, במיקומים שונים. לא נוח  לי. לא מוצא את עצמי. ממשיך ללכת. הולך וסובל.

איך הגעתי למצב הזה? מה אני עושה עכשיו? גלית מחכה לי בקילומטר ה 40. אין לי מושג איך ומתי אגיע לשם. היא בטח סופר מודאגת ואין לי איך להודיע לה.

רואה פיסת דשא בצד הדרך. אשכב לי קצת בתקווה שמנוחה תעשה לי טוב.

שוכב....כל  חלק בגוף תפוס, מרגיש סחרחורת,  בחילה. אין ברירה, חייב לקום ולהמשיך. מגייס כוחות אחרונים לקום ומתקדם בצעדים איטיים קדימה.

שם לב שאני מתנדנד תוך כדי הליכה. רואה מטושטש . זהו, אין לי שליטה בגוף. מצב מבהיל, מפחיד.

מבחין בצד הכביש בצוות רפואי אשר מטפל ברץ שהתמוטט. נראה חסר הכרה. מחובר לשקית נוזלים לווריד וצוות שלם סביבו.

מתיישב על המדרכה ליד. מנסה לצבור כוח, אבל אין מאיפה.

"בבקשה תעזרו לי" ממלמל באנגלית, כאשר אחד החובשים עובר לידי. מבחין שהוא מביט בי, אבל לא בטוח מה שמע.

חזרתי שוב על דברי "בבקשה תעזרו לי". עכשיו כבר הבחנתי שהוא מתקדם לעברי ומסמן לעוד חובש לבוא.

"תשכב בבקשה" ....שוכב, כל שרירי הגוף נתפסים. צורח מכאב ומסמן לו  ביד, תוך טפיחות חזקות על האזור התפוס, לא יכול לדבר. כל רגע טופח על אזור אחר. מזל שמיד הבין ומתח כל פעם את הרגל בצורה שונה על מנת לשחרר את השריר.

אני מתנשף כמו כלב אחרי ריצה, למרות שהבחנתי שבשעון, קצב הלב נמוך ונורמלי.

"תירגע, תשתה משהו. אביא לך מים"....אני לא מצליח להירגע, הנשימות המהירות יוצאות ממני בצורה לא רצונית. אני גם לא צמא ולא יכול להכניס לתוכי מים. מפחד להקיא.

 "בבקשה תעזרו לי"...  מצפה שיתנו לי משהו שיעזור. אין לי מושג מה אבל תנו משהו שיקל עלי. מרגיש חסר אונים. אולי מחשבות שאולי אני לא אצא מזה התחילו לצוף וגרמו לי לחרדה.

הגוף נכנס לרעידות מכף רגל ועד ראש, ממש פרכוסים....זהו, לא יוצא מזה.

"העזרה בדרך" אומר לי החובש. אני מבחין במבטו המודאג. החובשים מדברים ביניהם בגרמנית. אין לי מושג מה אמרו זה לזה  אבל קולם הסגיר שהם מודאגים.

הרעידות לא פסקו לרגע ההתכווצויות החלו  לעבור מהרגלים ולהתפשט לחלקים אחרים בגוף. מרגיש התכווצויות גם באזור הבטן והחזה. צועק מכאב ואומר שהחזה כואב....ומבין מיד את ההשלכות של זה.

לאחר מספר שניות הכאב בחזה חלף.

בינתיים, הגיע צוות רפואי ששאל לשלומי ובמקביל הכניסו לי עירוי נוזלים לווריד.

מתחיל להרגיש טוב יותר, לפחות כבר נושם רגיל וגם ההתכווצויות חלפו.

"בבקשה, תודיעו לחברה שלי שאני כאן. היא מחכה לי בקילומטר ה 40". 

"יש לך טלפון?"

"אין לי, אבל בגב מספר החזה רשומים כל הפרטים שלה. בבקשה תודיעו לה"

אל תדאג, אנחנו נעדכן אותה, אמר לי אחד החובשים. בחור צעיר וחביב בשם פסקל.

שמעתי אותו מדבר בטלפון, בזמן שטיפלו בי בשטח ואז קירב את הטלפון אלי. ברקע אני שומע את קולה של גלית. שנינו מנסים להרגיע אחד את השני  אך בפועל שנינו לחוצים מהמצב.

"אל תדאג, אני בדרך אליך...אמרו לי איפה אתה"

נרגעתי, עוד מעט גלית תהיה פה איתי.

"טוב, שומע? אנחנו מעבירים אותך למתחם חולים ליד אצטדיון הכדורגל"....

"חכו שניה, החברה שלי עושה את דרכה לפה. אני לא זז מפה"

"אל תדאג, נעדכן אותה"

מעלים אותי באלונקה לאמבולנס. פסקל עוד הספיק לדווח לי שעדכן את גלית על  שינוי המיקום וכי והיא בדרכה אלי.

בינתיים מחליפים לי את שקית הנוזלים שהתרוקנה בשקית חדשה. בנוסף, עורכים עלי בדיקות שונות.

אני מרגיש הרבה יותר טוב, למעשה אם הייתי יכול, הייתי ממשיך לעבר קו הסיום.

מגיעים למתחם החולים שצמוד לאצטדיון.

רופא נכנס לאמבולנס ומקבל דיווח בגרמנית מהחובשים לגבי מצבי.

שואל לשלומי. 

אומר לו שמרגיש הרבה יותר טוב.

"אנו ניתן לך עוד שקית נוזלים ולאחריה אם תרגיש טוב, אתה משוחרר".

מפנים אותי באלונקה מהאמבולנס ומעבירים אותי למיטה שממוקמת במאהל שטח שנועד לטפל ברצים כמוני. מבחין כי עוד מספר רצים שוכבים במיטות סמוכות.

נח לי במיטה. מצד אחד, נפשית מרגיש זוועה. איך לא סיימתי את המרתון? מה לעזאזל קרה פה. מהבחינה הפיזית מרגיש טוב. יאללה שישחררו אותי כבר ונלך מפה.

הרופא מתקרב אלי..."אנחנו מפנים אותך לבית החולים להמשך בדיקות"

"מה בית חולים, אני מרגיש בסדר גמור. למה בית חולים? גם חברה שלי אמורה להגיע לפה. היא כבר בדרך"

"נעדכן אותה, אל תדאג". ומיד מעמיסים אותי חזרה לאמבולנס.

אני כן דואג לה. היא בטח מודאגת ולא יודעת מה קורה איתי. איך היא תסתדר במקום זר? איך היא תדע להגיע לבית החולים?

שוב פסקל בא ולעזרתי והרגיע. מסר לגלית את העדכון החדש  ושלח לה את המיקום המדויק של בית החולים.

האמבולנס יוצא לדרכו. חום אימים. כיסו אותי בשמיכה עבה וקשרו אותי באלונקה כדי שלא אפול במהלך הנסיעה. בנוסף, האמבולנס לא ממוזג. .

נהג האמבולנס נוסע במהירות ועובר צמתים באדום תוך הפעלת סירנה (כאילו מדובר במצב של חיים ומוות).

תוך כדי נסיעה, ממשיכים לקחת לי מדדים כמו לחץ דם, סיטורציה, דופק וכמובן ממשיכים בנוזלים לווריד.

"מתי אנחנו מגיעים?" שואל את החובשת שלידי, 

"עוד חצי שעה בערך, זה בית חולים שהוא יחסית מרוחק ממרכז וינה".

סופסוף האמבולנס עוצר ומפנים אותי לחדר מיון קטן. 

ממש לא דומה לחדר מיון בארץ או בסרטים. שקט מוזר של מוות במקום. לא דומה כלל לחדר מיון.

מחברים אותי לא.ק.ג, לוקחים דם לבדיקה ומשם לחדר המתנה.

פתאום רואה מולי את גלית. איך היא הגיעה לכאן? איזה כייף  לראות אותה, להיות איתה.

ראיתי על הפנים שלה שעברה דרך ייסורים עד שפגשה בי.

משם, גלית לקחה את הפיקוד ודאגה לכל (שוב, איזה מזל שיש לי אותה. המלאך שלי...)

אני מרגיש טוב. בטוח עוד מעט משחררים אותי. זה רק עניין  של זמן, עד שיגיעו תוצאות הבדיקות.

אני עדין מטונף עם אותם בגדי ריצה ונעליים רטובים. מת למקלחת טובה ובגדים יבשים. גם הרעב התחיל להציק.

מסתבר שבית החולים מרוחק מכל ישוב, ממוקם בקצה העולם שמאלה. אין אפילו מהיכן לקנות אוכל. 

שואל את הצוות הרפואי לגבי עניין האוכל. מסתבר שהאוכל היחידי שאפשר להשיג במקום הזה הינו רק מהמכונות האוטומטיות שמחוץ למיון. 

הולכים לראות מה יש שם. מסתבר שנשארו רק חטיפי שוקולד.

לא נורא, עוד מעט אשתחרר ונלך למלון להתקלח ומשם  לאכול משהו מזין וטעים....כך לפחות קיוויתי.

בינתיים חדר ההמתנה התמלא בחולים. כנראה רובם מגיעים מבית אבות מקומי. כל אחד והצרות שלו. מסתכל סביבי וחושב "מה אני עושה פה".

האחות קוראת לנו לחדרה ומסבירה לנו שבדיקות הדם אינן תקינות ויש לבצעם שוב. מסתבר שאחד המדדים שהינו חלבון בשם "טרופונין" (נשבע שזו הפעם הראשונה ששמעתי עליו ומאז השם הזה עולה בכל שיח...) הינו בערך גבוה בדם. טרופונין מופרש כאשר הלב נמצא במצוקה. הם חייבים שוב לקחת דם על מנת לראות האם הערך שלו ירד. כרגע הוא עומד על פי 10 מהערך המקסימלי!!!

שוב, לוקחים דם, בדיקת א.ק.ג וחזרה לחדר ההמתנה. תוצאות הבדיקה יהיו אולי בעוד שעה.

אני מתחיל לאבד סבלנות.

"בואי נצא קצת החוצה ונטייל בחוץ. האווירה בחדר ההמתנה מכניסה אותי לדיכאון".

יוצאים לשוטט ברחבי הבית חולים שמסתבר שאומנם המיון קטן אך הבית חולים פרוס על שטח מאוד גדול.

גלית מראה לי תמונות של חזית בית החולים שנראה מפואר, כמו ארמון מימי הביניים.

בזמן הפנוי (והיה הרבה) סיפרה לי את האירועים מהזווית שלה.

עוד לפני שיחת הטלפון מפסקל שבה דיווח לה שאני מטופל בשטח, היא הרגישה שמשהו לא טוב קרה. לפי החישובים שלה הייתי אמור לפגוש אותה לפני שעה. הבינה מאפליקציית המעקב שמשהו קרה אבל לא העלתה על דעתה שאני בטיפול רפואי.

תחילה נאמר לה שאני מטופל בשטח.

 לפי האפליקציה אני הייתי ממוקם בקילומטר ה 40, אולם בפועל הייתי ממוקם בין הקילומטר ה 37 ל 38.

מרוב בהלה היא התחילה לרוץ לעברי (" היית גאה בי באיזה מהירות רצתי באותן דקות..."חחח)  אבל אז קיבלה את הדיווח  שהועברתי למתחם בסמוך לאצטדיון הכדורגל.

מסתבר שכדי להגיע לאצטדיון הכדורגל קיים קו מטרו יחיד. אותו קו היה באותה עת בשיפוצים ולכן לא ניתן היה להגיע. 

כמו כן כל הדרכים היו חסומות מכיוון שהיו עדין רצים בשטח, כך שלא ניתן היה להגיע במונית או בתחבורה ציבורית אחרת.

עד שחשבה מה עושים, קיבלה הודעה חדשה מפסקל על כך שהועברתי לבית החולים. 

"איך אני אמורה להגיע לשם? כל הדרכים סגורות.  אף מונית לא יכולה להיכנס לאזור".

לצורך קבלת עזרה, פנתה לשוטרים אשר היו אחראים על חסימת הכביש ותיארה בפניהם את האירועים. 

למרבה הפלא, השוטרים היו ממש אדיבים והסירו את אחד המחסומים עבור מונית שהוזמנה, על מנת לאפשר לה להיכנס למתחם הריצה, לאסוף אותה ולנסוע תחת ליווי משטרתי עד ליציאה מהמתחם.

נהג המונית היה ממוצא תורכי ולא הבין מילה באנגלית. היא הראתה לו את כתובת בית החולים והוא סימן שהבין. האם באמת הבין? לא ידעה.

הנסיעה ערכה יותר מחצי שעה, כאשר בדרך עוברים עיירות שכוחות אל וכבישים צרים ונדחים.

אולי נהג המונית לא הבין אותי, אחרי הכל, חשבה לעצמה.

לבסוף הגיעו למבנה ענק שנראה כאמור כארמון מימי הביניים.

ברוכים הבאים לבית החולים....

חוזרים שוב לחדר ההמתנה, מתחיל להיות קריר בחוץ. עוד מעט השמש תשקע. אני לא מאמין שאני עדין פה.  מטונף, רעב ומשתוקק למקלחת חמה  ומיטה נוחה.

האחות  קוראת לנו שוב לחדרה. מסבירה לנו שתוצאות בדיקת הדם הגיעו וערך הטרופונין  ממשיך לעלות, כמו כן קיים שינוי קל בין בדיקות הא.ק.ג שבוצעו ויש לבחון את ההשפעה.

ממליצה על אשפוז  לילי, על מנת לעקוב אחר פעולת הלב. מבהירה  לי שאני בסיכון ויש חשש שאני בעיצומו של אירוע לבבי.

אין סיכוי שבעולם שאשאר לישון כאן, לבד.

שחררו אותי ותנו לי לנוח במלון.

לבסוף הוסכם שנחכה עוד שעתיים לביצוע בדיקת דם נוספת. 

במידה ותהיה ירידה ברמת הטרופונין אשוחרר, אולם במידה ולא , ההחלטה לשחרור תהיה שלי וזאת ע"י חתימה לסירוב אשפוז. ולקיחת האחריות עלי.

בינתיים, התלוננתי על כך שאני חייב לאכול משהו. רצתי כמעט מרתון שלם ועדין לא אכלתי מהבוקר אוכל מזין. מרגיש חלש..

הבטיחו לארגן לי משהו. ואכן, אחרי מספר דקות ארגנו לי 4 פרוסות של לחם יבש עם נקניק.

במצב הנוכחי, גם זה משהו. העיקר לאכול.

בשעה 22:00 קראו לי לבדיקת דם נוספת. יודע כבר שבכל מקרה עד שאדע מה קורה איתי יהיה אחרי חצות.

איך מעבירים את הזמן במקום הזה?

הולך לשירותים ושוטף עצמי בכיור קטן.. מזל שלגלית הייתה מגבת בתיק, שאמורה הייתה לשמש אותי בסיום המרתון.

מנגב עצמי, על מנת להרגיש רעננות זמנית. מקלחת של עניים, או כמו שאנו מכירים כמקלחת צרפתית.

הגיעו התוצאות, הפעם מנהל חדר המיון התורן מזמן אותנו אליו.

בפנים מודאגות הוא מציג לנו את הבדיקה השלישית שבוצעה. 

הטרופונין לא ירד (אפילו עלה מעט). ממליץ לי בכל כובד ראש לשקול להישאר לאשפוז לילי על מנת לנטר את פעולת הלב.

אין מצב שאני נשאר פה.

חותם על סירוב אשפוז ומקבל מכתב שחרור מפורט בגרמנית שאליו צירף את תוצאות הבדיקות שבוצעו.

ממליץ לנו להזמין אמבולנס במיידי במידה וארגיש בהמשך קשיי נשימה או כאבים בחזה.

עולים למונית שהוזמנה ויוצאים מהמקום הטראומטי הזה.

הכל חשוך מסביב אבל עדין ניתן לראות אגפים ומבנים נוספים וכן את הכניסה הראשית לאותו בית חולים. עכשיו בחושך המקום נראה ממש אפלולי ומפחיד, כאילו נלקח מסצנה של סרט אימה.

מרגיש הקלה גדולה כאשר עברנו את שער היציאה. לא רוצה לראות יותר את המקום הזה.

נוסעים לכיוון בית המלון. נמצאים בפרברי ווינה. 

איזה הבדל בין הפאר והאושר שמוצג לנו התיירים במרכז לעומת העוני שרואה כעת. 

בנייני רכבות, חלקם מוזנחים. מזכיר יותר את הבניה הקומוניסטית של מזרח אירופה, כבישים צרים וחשוכים.

הצד האפל של ווינה שמראה שלא הכל נוצץ בעיר הזו.

מגיעים למלון. השעה מאוד מאוחרת.

שואלים את פקיד הקבלה אם יש סיכוי למצוא באזור מקום פתוח לאכול.

חייך ואמר שווינה היא לא בדיוק עיר שבשעות כאלה ניתן להשיג משהו.

הסברנו לו את המצב שכרגע חזרנו מבית החולים ולא אכלנו דבר ואני עוד אחרי ריצת מרתון.

אמר שיראה מה אפשר לעשות והלך לכיוון חדר האוכל שהיה סגור.

חזר עם צלחת עם מספר כריכים, האמת נראה טעים ומושקע.

עולים עייפים לחדר. רק עכשיו אנו מעכלים איזה סיוט של יום עבר עלינו.

סוף סוף מקלחת. פושט את הבגדים המטונפים ונכנס למקלחת החמה. נשאר שם מספר דקות ונותן למים החמים לשטוף הכל.

וואוו, חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה שעות.

יוצא ושם על עצמי בגדים נקיים. אוכל את הכריכים הטעימים ומרגיש סוף סוף מלא.

שוכב במיטה בזמן שגלית מתקלחת. מחשבות על רגעים מהיום הזה עולות להן. 

ההתרגשות בבוקר בעת ההכנות האחרונות ליציאה, רגע הזינוק, רגעים שעוד הייתי אופטימי וממש נהנתי במהלך הריצה,  רגעי הפחד והסבל. ומשחזר שוב ושוב לעצמי את אותם הרגעים. 

מאז, עברו כשלושה שבועות בהן אושפזתי מספר ימים בבית חולים בארץ על מנת להבין מה קרה באותם רגעים.

ביצעתי מספר רב של בדיקות אשר יצאו תקינות.

מה אכן השתבש באותו יום? עדין אין לי תשובות.

המצב כרגע הוא שמחכה לתוצאת בדיקה אחרונה בתקווה לקבל אישור קרדיולוג לתקינותה.

מסמן לי בראש את 24 באפריל, 2022.

מקווה שזה היום בו אסגור מעגל ואתקדם הלאה.

הכנות אחרונות לפני שיוצאים-

פוזה אחורית בעת היציאה מבית המלון - 

על קו הזינוק - 

קילומטר 21 -  מחפש את כדור המלח...

חזית בית החולים- 

המתנה בחדר המיון - 

"ארוחת ערב" במיון - 

המטרה הבאה - 



קרא עוד  
0 הערות
11Sep

מתעוררים ליום חדש, יום שבת. מחר המרתון...

העיר כבר בהכנות אחרונות לקראת היום הגדול .

מחסומי משטרה פוזרו בכל רחבי העיר, שונו הסדרי התחבורה בעיר.

ניתן לראות שוטרים ופקחים בכל צומת.

בית העירייה, נקודת הסיום, לבש חג והתקשט.

היום הולך ל"אקספו" על מנת לאסוף את ערכת הריצה. מסתבר שמיקום ה"אקספו" נמצא בקצה השני של העיר, הרחק מבית המלון. מדובר באזור תעשייתי. כמו כן, על מנת לאסוף את הערכה יש להצטייד בתוצאות בדיקת אנטיגן התקפה ליום המרתון.

מזל שממש מול המלון מצויה תחנת בדיקות קטנה אשר מבצעת בדיקה בעלות של 20 יורו עם תוצאות כעבור 15 דקות.

לפני שהלכנו לאכול ארוחת בוקר, ניתן היה לראות כי התור לבדיקות ממש קצר ומהיר ולכן החלטנו לבצע את הבדיקה, לחזור למלון לארוחת בוקר ובסיומה ללכת לקבל את התוצאות והמסמך המיוחל על מנת להמשיך לכיוון ה"אקספו".

אוכלים ארוחת בוקר, אני מצויד בבקבוק חצי ליטר של איזוטון אשר ילווה אותי לאורך היום, על מנת להכניס לגופי מספיק נוזלים כך שאגיע רווי נוזלים למרתון.

כמו כן, השאיפה הינה לצמצם פעילות גופנית למינימום, עד כמה שניתן, למרות שרוצה לחוות את העיר במהלךהיום..

מסיימים ארוחת בוקר, עולים לחדר לארגן תיק ליציאה.

מוודאים שיש לנו את הכתובת הנכונה לאקספו וכן את הדרך לשם באמצעות הרכבת התחתית.

יורדים לכיוון תחנת הבדיקה ואוספים את האישורים הנדרשים...גם אני וגם גלית יוצאים שליליים (לפי הקשיים שחוויתי בדרך למרתון הזה לא הייתי מתפלא אם אחד מאתנו היה יוצא חיובי).

כנראה שהדברים מסתדרים עכשיו לצד החיובי ואנו ממשיכים משם לכיוון תחנת הרכבת התחתית שתיקח אותנו ל"אקספו".

יום שבת, העיר עדין ישנה. אין כמעט אנשים בחוץ.

מגיעים לתחנה שבו אנו אמורים לרדת. משם נאמר לנו שמדובר ב 10 דקות הליכה.

מגיעים לאזור תעשייתי שומם מאנשים ורכבים, אין למעשה עדות  שאנו במקום הנכון. 

אולי אנו ירדנו במקום הלא נכון? שוב מחשבות טורדניות שמשהו הולך להשתבש עולות.

היום יום חם, ממש מזכיר את החום של הארץ.

המדהים הוא שהפרשי הטמפרטורה בין השמש הישירה לצל ממש ניכרים. בצל, ממש נעים וקריר ואילו באזורים החשופים לשמש, מרגישים את העלייה החדה בחום.

לרוע המזל, רוב הדרך ל"אקספו" הייתה חשופה לחלוטין לשמש.

כבר מחכה להגיע למקום ממוזג.

כנראה אנו מתקרבים למקום הנכון. מידי פעם רואים אנשים עם שקיות ערכה וצמידים לידיהם.

לפי הגוגל מפות אנו אמורים להיות במקום בעוד כ 200 מטרים.

מתחילים לראות באופק תנועה של אנשים ומכוניות.

מתקרבים עוד קצת ומבינים שאנו בבעיה רצינית...התור לכניסה  לא יאומן. לא רואים אפילו את הקצה.

אנו נחכה פה שעות, בחום הזה.

בשונה מהארץ, אנשים עומדים בתור הארוך, שקטים ורגועים.

גלית, שדואגת לי כל הזמן, הכריחה אותי ללכת לשבת בפינה מוצלת ולשתות בזמן שהיא עומדת בתור.

כשתתקרב לכניסה, תשלח לי הודעה (אין עליה, פשוט אין).

יושב לי בפינה מוצלת וצופה מהצד בתור הארוך שמזדחל לו קדימה.

למרות התור הארוך, ההתקדמות לאזור הכניסה מתקדם מהר יותר משחשבתי.

מקבל הודעה מגלית להתקדם  ותוך מספר דקות אנו כבר בפנים.

ה"אקספו" עצמו היה די מאכזב, לא ברמה של ברלין ולא של מרתונים קטנים יותר, אבל כנראה זה בגלל תקופת הקורונה.

מסייר מעט על מנת לראות ולחוות, אוסף את ערכת הריצה שמזכירה יותר ערכת קופת חולים מאשר ערכה לריצה....

בקבוקון אלכוג'ל, טיפות אף (אין לי מושג למה), ערכה לבדיקת קורונה וכן רצועות נייר המכילות חומר לשמירה על הבגדים בעת ביצוע כביסה...

עושים מספר תמונות לתיעוד האירוע ומזמינים מונית למרכז וינה. לא מתאים ללכת שוב בחום הזה לתחנת הרכבת.

המונית מורידה אותנו ב"נאש מרקט" שזה שוק פתוח יפה המורכב מדוכני ירקות, פירות, בשר, לצד מסעדות נחמדות.

הבעיה שמאוד חם בחוץ והחלטנו, לאחר הליכה קצרה, לסיים בארוחת צהריים באחת המסעדות באזור  ומשם למלון, לנוח.

בערב מתוכנן לנו קונצרט "4 העונות של וואלדי" שיתקיים בקתדרלת "סטפנוס הקדוש". אמורה להיות חווייה מיוחדת לשמוע קונצרט במקום כזה.

נחים מאט, מארגן את  הדברים למחר בבוקר: חולצת ריצה, מכנסיים, נעליים, ג'לים, כדורי מלח, בנדנה, בקבוק מים, מספר חזה (מקפיד לרשום פרטי חירום בצד השני של המספר, שלא נדע).

עכשיו כבר הכל נראה מוחשי. עוד כמה שעות ואני מתייצב על קו הזינוק. הזוי.

יוצאים לארוחת פסטה להעמסת פחמימות. המסעדה ממוקמת במרכז העיר, ליד הקתדרלה, כך שמשם נמשיך לקונצרט.

יוצאים מלאים ושבעים לכיוון הקתדרלה.

האזור הומה אדם, מזג האוויר ממש נעים, אפילו קצת קריר. ערב אירופאי.

הקונצרט היה מדהים (כדאי מאוד למי שבווינה)

זהו, הכל מוכן למחר.

מקווה לחוויה מדהימה.

לילה טוב...


קרא עוד  
0 הערות
10Sep

נחתנו אתמול בערב בווינה.

הטיסה עברה חלק ובסה"כ תוך כ 3 שעות נחתנו בשדה התעופה בווינה בשעת ערב.

כבר בטרמינל מרגישים את ההקפדה החמורה מפני הנגיף.

בביקורת הדרכונים יש להציג את תעודת ההתחסנות (מסתבר שבדיקת ה PCR שעשינו בארץ לקראת הטיסה הייתה מיותרת).

הפקיד די התרשם שהצגנו לו תעודת התחסנות עם 3 חיסונים. אמר שזה בהחלט מספיק מכיוון שבאוסטריה מתחסנים כרגע רק בחיסון השני, אז שלושה...כמעט פרס לנו שטיח אדום.

אספנו את המזוודות, שהגיעו ממש מהר במסוע, צמודים אחד לשני.

בחוץ כבר חיכה לנו נהג המונית שהזמנו עוד מהארץ, שלקח אותנו ישירות לבית המלון.

סוף סוף, אנחנו נמצאים בווינה. כל הדחיות, ביטולים, בידודים והקשיים בדרך, לא מנעו מאתנו את הרגע. 

תוך כדי נסיעה מזהה מבנים ומקומות שנחקקו בזיכרוני, כאשר עברתי ולמדתי שוב ושוב את מסלול  המרתון באמצעות תוכנת Google Earth.

כאלו  ביקרתי בעיר הזו בעבר.

הגענו לבית המלון אשר מרוחק כ 5 דקות הליכה מנקודת הסיום של המרתון.

בית מלון ממש נחמד, אפילו נתנו לנו חדר ברמת דלוקס, רמה  מעל לרמה שהזמנו ובנוסף זכרו שלגלית יש יום הולדת ונתנו לנו קופון למשקה זוגי חינם בבר המלון.

עלינו לחדר, עייפים אך רעבים.

פרקנו את המזוודות וירדנו כדי למצוא משהו לאכול לפני השינה.

מסתבר שבווינה, בשעה 22:00 כל המסעדות סוגרות את המטבח וניתן להזמין רק משקאות..

עברנו ממסעדה למסעדה ברחוב שבו ממוקם בית המלון. בנוסף, לא היה לנו מושג אם אנו הולכים לכיוון מרכז העיר ששם הסיכוי למצוא מקום פתוח גדול יותר.

כבר דמיינו שאנו מסיימים את הערב באכילת במבה וביסלי שנשארו לנו עוד מהארץ.

ואז ראינו  דוכן קטן, שממוקם ליד תחנת רכבת, שמוכר נקניקיות ופיצה. קצת עולב, אבל הבטן מקרקרת.

הזמנו נקניקיה ווינאית בלחמנייה. החוויה הקולינרית הראשונה שלנו בווינה.

הלכנו לישון עייפים ומרוצים.

בבוקר, משום מה, התעוררתי מוקדם מהצפוי. ציפיתי ליקיצה טבעית אבל כנראה ההתרגשות עשתה את שלה וקמתי בסביבות 7 בבוקר.

בשבילי זה מוקדם, בשביל גלית, זה עוד יום...

מזג האוויר בחוץ כל כך שונה מהארץ. רוח קרירה ונעימה.

החלטתי שארוץ כשעה ברחבי העיר, על מנת לשחרר לחצים וגם להתרשם מהעיר ולאחר מכן נלך לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל במלון.

שמתי על עצמי בגדי ריצה, שתיתי משקה איזוטוני, חטיף קטן ויאללה, עושה דרכי החוצה.

העיר עדין מנומנמת, כל המסעדות ובתי הקפה עדין סגורים, בקושי רואים אנשים ברחובות.

מתחיל לרוץ, איזה התרגשות. אין לי מושג לאן אני רץ אבל תוך כדי מתפעל מהמבנים המסוגננים והמעוטרים בצד הדרך.

מנסה להפעיל את חושיי על מנת לזהות את המסלול שבו עובר המרתון.

פניתי שמאלה, ימינה, ישר עד שסוף סוף זיהיתי את המסלול והתחלתי לרוץ לאורכו.

מדהים... זה היה בדיוק איך שדמיינתי וראיתי אותו דרך המחשב, כשעברתי ולמדתי אותו, רק בגודל טבעי הפעם.

הרגשתי כאילו רץ במסלול הבית. הנה מצד שמאל שלי בית האופרה. הנה עברתי עכשיו את מוזיאון הטבע והאומנות עם המבנה הייחודי להם.

מגיע לגשר החוצה את הנהר ומבחין במצפה הכוכבים ובמגדל העגול הממוקם מולו.

איזה התרגשות, הכל ממש זהה למה שדמיינתי וראיתי.

מזג האוויר מושלם. רוח קרירה, אני בקושי מזיעה. איזה הבדל מול התנאים בארץ.

כבר מחכה למרתון שיתקיים בעוד יומיים.

מסתובב חזרה ורץ לכיוון הבית מלון.

הבעיה שאחרי שעברתי שוב את בית האופרה, שדי קרוב למלון, לא זכרתי את הדרך למלון והלכתי לאיבוד.

פתאום כל הרחובות נראו זהים.

אין עלי טלפון. מזל שלקחתי איתי את הכרטיס המגנטי לחדר שעליו רשומה הכתובת.

לאחר שהתייאשתי מלמצוא לבדי את המלון, פניתי לעזרה מבחורה שבדיוק פתחה את בית הקפה וסידרה שולחנות.

מזל שידעה אנגלית.

את המלון לא הכירה אבל ישר הכניסה את כתובת המלון לטלפון שלה ונתנה לי הנחיות איך להגיע.

מסתבר שהייתי ממש קרוב. 2 דקות הליכה משם.

הגעתי לחדר וסיפרתי בהתרגשות לגלית על חוויותיי. התקלחתי וירדנו לאכול ארוחת בוקר שלאחריו נחגוג לגלית יום הולדת בבית קפה ווינאי מפונפן  ונמשיך רגלית להכרת מרכז ווינה.

סה"כ ריצת היכרות - 8.28 ק"מ בקצב נינוח וכייפי.




קרא עוד  
0 הערות
07Sep

מתחיל להרגיש את הלחץ לקראת המרתון.

כבר יומיים שאני בחופש (ראש השנה) אך הולך לישון מאוחר, בסביבות 2 בציפייה לקום יקיצה טבעית ומתעורר מוקדם מהצפוי, בשעה 8 ומרגיש תשוש ועייף.

חושש שאפשל ברגע האמת...

אולי לא התאמנתי מספיק?

אולי לא התאמצתי מספיק להביא את הגוף שלי לקצוות?

בקיצור, אני במתח.

אתמול ביצעתי עוד בדיקת PCR מחשש להדבקות.

הייתי סמוך למאומת קורונה שבבדיקה הביתית יצא חיובי.

כבר ראיתי בדמיוני את הטיסה יוצאת ואני בבידוד.

לשמחתי, היום קיבלתי את התשובה שגם אני וגם "המאומת" שליליים...נפלאות הבריאה.

מחר, הולך שוב לבצע בדיקת PCR אבל זה לצורך הטיסה. נחזיק אצבעות שגם שם התוצאה תהיה זהה.

כל התהליך, נהלים וטפסים אשר נדרשים לבצע לפני ואחרי הטיסה מכניסים אותי לחוסר וודאות ומתחים.

איפה הימים שהיינו נרשמים למרתון, קונים כרטיס טיסה וטסים....

היום אני ארוץ במושב.

ריצה של שעה.

ריצה של הורדת מפלס המתח

מזג האוויר עדין חמים אך סביל...

מזמן לא רצתי במושב. 

מגיע לאזורים פתוחים וחקלאיים. שומע ברקע את יללות התנים.

מסיים 11 ק"מ בקצת יותר משעה.

נרגעתי קצת.

הריצה עשתה לי טוב.

קרא עוד  
0 הערות
05Sep

בדיוק עוד שבוע המרתון.

זהו שבוע האימונים האחרון ולכן אבצע ריצות בעצימות נמוכה עד בינונית, מהפחד שברגע האחרון אמתח את החבל יותר מידי ואפצע.

בעקרון, תכננתי לעצמי השבוע אימוני חזרות וריצות בעצימות בינונית ומעלה, אבל ברגע האחרון די השתפנתי והחלטתי ללכת על בטוח.

אז היום אבצע ריצה קלה של שעה, כאשר אתחיל בהליכה מהירה ועם הזמן אגביר עד לריצה, כאשר המטרה שב 10 דקות האחרונות אגיע לקצב של 5:30 דקות לק"מ.

את הריצה בצעתי על המסילה במכון.

למרות שמדובר באימון בעצימות קלה, סיימתי אותו במצב חצי נוזלי.

מרגיש את שרירי הרגליים מתוחים, אך עם אנרגיה לעוד.



קרא עוד  
0 הערות
04Sep

זהו, מגיע לישורת האחרונה לפני המרתון.

היום נרוץ 18 ק"מ.

קם ב 4:30, אחרי שישנתי/ לא ישנתי כ 4 שעות.

המחשבה על זה שזו הריצה האחרונה וכן בחינה גופנית שהכל עובד תקין, נתן לי אדרנלין וכוחות לקום עם אנרגיות.

מתארגן ויוצא מהבית בשעה 5:00 על מנת להיות בטיילת ראשון לציון ב 5:30.

מחנה את הרכב ומרגיש אחרי תקופה ארוכה של חום בלתי נסבל, רוח קרירה שמלטפת ומזג אוויר שמזכיר תחילתה של תקופה סתווית...איזה כייף.

הולך לכיוון הטיילת ולהפתעתי ריקה מאדם ושקטה. שומעים ברקע רק את רחש הגלים.

כל כך שונה מימי אוגוסט העליזים שבהם מוזיקה מחרישת אוזניים והמוני מבלים עדין היו בסביבה.

מבצע חימום קצר ויוצא לדרכי, לכיוון בת ים, יפו, טייל תל אביב.

הגוף עדין קר ונוקשה וזה מתבטא בקילומטר הראשון. אבל יודע שלאט לאט אכנס לקצב.

מתלהב כמו ילד קטן לרוץ במזג אוויר כזה נעים. אומנם אותו מסלול אך איזה הבדל...

בדרך עוד מבחין בבני נוער שנרדמו על הספסלים הפזורים לאורך טיילת בת ים.

היום בריצה אני רץ עם חולצת המרתון שהכנתי יחד עם גלית (האמת, שאני קניתי חולצה והיא עשתה את השאר...אז מגיע לה את כל הקרדיט).

נזכרתי באיחור לקנות ולעצב חולצת מרתון עם הלוגו שלי ועם דרישות אישיות מה יהיה עליה ואיך.

בדרך כלל, אמורים לבצע את המסכמות עם חולצת המרתון, על מנת לראות שהיא לא יוצרת שפשפות ונעימה במהלך הריצה.

עובר את טיילת בת ים ונכנס לחלק היפואי, שם פוגש רצים, שאת חלקם מכיר. מברכים לשלום ובוקר טוב וממשיכים הלאה.

מנסה לאמוד במרחק איכן תהיה נקודת החזרה שלי, כלומר נקודת ה 9 ק"מ, על מנת להשלים ל 18 ק"מ בכללי.

לפי מספר הקילומטרים שכבר עברתי, אני מניח שזה יהיה בסביבות נמל יפו.

טוב שאני לא מתעסק באומדני מרחק כי ממש לא הייתי קרוב.

עברתי את נמל יפו והגעתי לטיילת צ'ארלס קלור. רק בסופה הגעתי ל 9 ק"מ...

החלטתי להמשיך עוד 500 מטר ולהסתובב כך שבסיום תהיה לי הליכה של קילומטר להסדרת דופק.

רץ בקצב ריצה יחסית מהיר. זה בהחלט לא קצב הריצה שארוץ במרתון, אחרת אני שורף את עצמי על ההתחלה.

אבל סיקרן אותי איך הגוף שלי יגיב לקצב כזה לאורך זמן.

בדרך חזרה לכיוון ראשון, כבר היה ניתן לראות את הזריחה.

קרני שמש ראשונות של היום. מראה קסום על רקע הים.

בתוך תוכי אני יודע שבעוד דרות ספורות, מזג האוויר הנעים יתחלף בשמש "מטגנת".

ממשיך בריצה לכיוון בית פרס.

הריצה המהירה, בשילוב העלייה בחום נותנת סימנים.

אומנם, הקצב כמעט ולא ירד אבל מרגיש את המאמץ.

מאמין שבמרתון עצמו לא אתפתה לפתוח בקצבים מהירים מידי. אומנם בהתחלה זה כייף והגוף "רוקד" על המסלול בקלילות, בתוספת האדרנלין של הזינוק אבל הדבר יתנקם בהמשך.

זהו, סיימתי.

ריצת נפח אחרונה, הגוף עמד בעומס והחולצה עברה את המבחן.

כולי מכוסה בזיעה. מבחין במקלחת בחוף הים. נכנס עם הבגדים והמים הקרירים זורמים ומקררים את כל גופי.

איזה כייף לסיים כך ריצה.


קרא עוד  
0 הערות
02Sep

תאריך הטיסה מתקרב ומכניס אתו גם מתחים וחרדות.

האם אני מוכן למרתון?

מה עוד צריך להזמין או לקנות שטרם עשיתי?

הבעיה שכרגע על הפרק היא הטיסה חזרה.

חברת אל על, שכנראה בגלל תקופת אי הוודאות, מבטלת ומשנה את מועד החזרה על פי ראותה. 

המצב האבסורדי הוא שכשהזמנו את הכרטיסים (7 חודשים מראש), תאריך החזרה היה ב 14 בספטמבר מוינה.

לפני כחודשיים מקבל הודעה לקונית במייל שתאריך החזרה שונה ל 12 בספטמבר (תאריך של המרתון), כלומר, הטיסה של ה 14 בספטמבר בוטלה.

מטלפן לנציג, אין מה לעשות, אין טיסות.

חושב מחוץ לקופסא ומבחין בטיסה ב 13 בספטמבר שיוצאת מבודפשט בשעה 23:30. 

המרחק מוינה לבודפשט הוא כשעתיים נסיעה ברכבת.

יותר טוב מכלום.

ההזמנה שונתה בהתאם.

אחרי מספר ימים, מבחין במקרה שאל על פתחה טיסה חדשה ל 14 בספטמבר מוינה.

שוב מטלפן לאל על ומחכה על הקו דקות ארוכות ומשנה שוב את מועד הטיסה.

לא עוברים שעתיים מאז שינוי ההזמנה ומקבל שוב מייל מאל על שהטיסה חזרה הוזזה ל 12 בספטמבר...שוב, הגעתי לאותה נקודה.

מטלפן שוב לאל על (שוב, דקות ארוכות עד שעונים) וממהר לשריין לנו את הטיסה הקודמת מבודפשט. שלא יגידו שכבר מלאה.

יום עובר, מקבל שוב מייל מאל על שהפעם הטיסה מבודפשט הוקדמה ותצא במקום ב 23:30 ב 19:00.

בקיצור, "מפרפרים" אותנו הלוך ושוב, כאילו אנחנו אצלם בכיס. אכן הסלוגן של אל על "הכי בבית מכולם..." מתאים.

היום, בחיפושי לפתרון חזרה הולם יותר, נתקלתי בטיסה חזרה של חברת ישראייר שיוצאת מוינה ב 14 בספטמבר בשעה 13:30.

טיסה אידאלית וגם המחיר מעולה.

באתר האינטרנט של חברת Esky, ששם ראיתי את הטיסה, מצוין ליד מועד הטיסה גם סמל של מזוודה. מזה הבנתי שמחיר הטיסה כולל כבודה.

נכנס לאתר ומזין פרטים. בשום שלב לא נרשם (כמו באתרים דומים אחרים) אם אני רוצה לשדרג ולהוסיף מזוודה.

ישר מפנים אותי להכניס פרטי אשראי.

בדילמה עם עצמי...מצד אחד, רואה את סמל המזוודה וכן לא ביקשו תוספת למזוודה אז מניח שזה כלול.

מצד שני, אני לא מכיר את האתר הזה, אבל מכיר את ישראייר.

מחליט לקחת את הסיכון ולהזמין.

ההזמנה בוצעה. טיסה חזרה מוינה בשעה 13:30. אומנם כבר יש לנו טיסה חזרה מבודפשט של אל על, אבל המחיר חזרה בטיסה עם ישראייר יהיה כמעט שווה למחיר כרטיס הרכבת מוינה לבודפשט ועוד הרווחנו יום נוסף.

מקבל מייל מחברת Esky עם ברכות על רכישת הכרטיס ופירוט הטיסה.

מבחין שהסימון למזוודה היינו לטרולי של עד 8 ק"ג למטוס.

רוצים מזוודה של 20 ק"ג למטוס? תוסיפו כסף.

התעצבנתי שנפלתי בפח והייתי תמים.

טוב, לפחות תגידו כמה כסף עולה מזוודה למטוס.

מקבל תשובה לקונית במייל שהתשלום על מזוודה יבוצע בעת עמדת הצ'ק אין...

אבל כמה יעלה לי? אין קול ואין עונה.

מנסה את ישראייר, מתחבר לאתר שלהם שמזהה את ההזמנה שלי לפי מספר ההזמנה.

רושמים אכן שטרולי כלול אבל מזוודה לא ואם רוצה להוסיף מזוודה אז עדיף באתר כי זה יותר זול. 

מנסה דרך האתר, אין שום הפניה לשדרוג.

איזה עצבים!!!!!

בקיצור עם העצבים האלה כבר לא היה לי ראש לאימון היום.

הייתי מוצף רגשית ובעיקר הרגשתי שעבדו עלי...

יודע שזה רק כסף, אבל בכל זאת מעצבן שזה קורה.

אז ביטלתי לעצמי את האימון ונסעתי הביתה.

כמובן שלאחר שעות זה בא עם רגשות אשמה שלא התאמנתי, אז בעצם הענשתי את עצמי עוד פעם.

החיים לא קלים...

קרא עוד  
0 הערות
01Sep

האימון בוצע על מסילה בחדר כושר.

אופן ביצוע האימון:

5 דקות - ריצה בקצב 6 דקות לק"מ

3 ק"מ - ריצה בקצב 4:55 דקות לק"מ

4 דקות - ריצה בקצב 6 דקות לק"מ

2 ק"מ - ריצה בקצב 4:45 דקות לק"מ

3 דקות- ריצה בקצב 6 דקות לק"מ

1 ק"מ - ריצה בקצב 4:35 דקות לק"מ

5 דקות- ריצה בקצב 6 דקות לק"מ

סה"כ - 10 ק"מ

קרא עוד  
0 הערות
31Aug

מידי חודש, יש צורך ללכת לעיסוי ספורט, על מנת להגביר את זרימת הדם לשרירים וכן הוצאת פסולת שהצטברה ונאגרה בשרירים.

כמובן, במידה וישנה פציעה או כאבים, יש ללכת לעיסוי באופן מידי.

המעסה שלי, שמלווה אותי כבר שנים, יעקב מזרחי. אדם מקסים ומקצועי אשר יודע לפרק ולהרכיב מחדש.

אתמול הלכתי אליו בפעם האחרונה לפני המרתון.

איזה כייף היה. 

למרות שהעיסוי שלו חזק ונוגע בנקודות בשריר שאף פעם לא ידעתי על קיומם, אני עוצם עיניים וכמעט נרדם, בשילוב המוזיקה המרגיעה והחדר החשוך.

לאחר שעה של עיסוי, כאשר כולי מרוח בשמן, אני מרגיש כמו אדם חדש.

מתחיל להרגיש התרגשות לקראת הנסיעה למרתון.

מבין שזה ממש קרוב ויש עוד עניינים לוגיסטיים לסיים.

היום קיבלתי סוף סוף את המייל המיוחל מוינה לאישור קבלת הערכה והמספר. טוב שנזכרו, שבועיים לפני.

כמו כן, קבעתי בדיקת קורונה, יום לפני הטיסה, שתהיה תקפה לטיסה עצמה (רק שלא יהיו הפתעת בתוצאות...)

עובר מידי פעם על מסלול הריצה ומנסה לזכור ולהכיר, מקומות, אתרים, פניות ובניינים, כך שמנטאלית יהיה לי יותר קל לדעת איפה אני נמצא.

מה עוד נשאר - ביטוחי טיסה, לבדוק באתר של אל על שפתחו טיסה חזרה יותר נוחה ממה שיש כרגע. הטיסה שקבענו, בוטלה ואנו נאלצים לחזור מבודפשט בשעה לא נוחה.


קרא עוד  
0 הערות
30Aug

אימון ראשון לשלב הטייפר...

התכנון הינו ריצה של שעה בקצב קל עד בינוני.

את הריצה אני עורך על המסילה במכון.

מכוון את הקצב על 6 דקות לק"מ ומתחיל לרוץ.

אחרי מספר דקות אני מתחיל להשתעמם ומחליט להוסיף קצת "פילפל" לאימון בכך שכל 1 ק"מ נעלה את הקצב בעליה קבועה של 0.2 קמ"ש.

בשלב מסוים, לקראת סיום הריצה, הקצב הקל שתכננתי כבר לא היה כזה קל...

את הקילומטר האחרון סיימתי בקצב 5 דקות לק"מ.

סה"כ - 11 ק"מ ריצה


קרא עוד  
0 הערות
28Aug

ריצת המסכמת הזו תוכננה כבר לפני מספר חודשים, אולם הייתה קרובה לביטול.

מזג האוויר הלך והקצין ככל שסוף השבוע התקרב.

עוד ציפיתי לאיזה נס וחלון הזדמנויות שאותו אנצל לריצה, אולם במעקב אחר מזג האוויר באזורי באמצעות האינטרנט, המינימום היה 29 מעלות עם כ 80 אחוז לחות, בשעה 4 בבוקר...

התלבטות עם עצמי ומעקב קדימה לימי השבוע הבאים, הביאה אותי למסקנה שאין ברירה וארוץ היום.

קמתי בשעה 2:30 (לפנות בוקר), אחרי שישנתי אולי כשעתיים. 

הלכתי למיטה בשעה יחסית מוקדמת, אבל לא הצלחתי להירדם. כנראה הייתי יותר מידי מודאג ומתוח.

קמתי עייף ובלי ממש חשק לצאת.

ידעתי שחייב לשנות את המחשבות השליליות לחיוביות, אחרת לא יהיה לזה סיכוי.

יצאתי לכיוון נמל תל אביב.

בחניה כבר היה ניתן לשמוע את המוזיקה הרועשת הבוקעת מהמועדונים מסביב.

בניגוד לפעמים הקודמות, מצאתי את עצמי לא לבד. היו עוד כמה "שרוטים" שגם להם זו ריצה מסכמת.

איחלנו אחד לשני בהצלחה ויצאנו לדרך.

הפעם החלטתי לרוץ מגשר המנעולים לכיוון מלון מנדרין.

היה חם אבל מכיוון שרצתי נגד הרוח (שהייתה גם היא יחסית חמימה), הדבר עזר לקירור הגוף.

במנדרין הסתובבתי חזרתי על עקבותיי לכיוון גשר המנעולים.

הלחות מטורפת, החולצה והמכנסים היו ספוגי זיעה.

הגעתי לגשר המנעולים. השעון הראה 12.5 ק"מ. 

הלכתי לרכב והורדתי את החולצה הרטובה...

מפה אמשיך ללא חולצה. עדיף ככה. יותר נוח ונעים, לפחות ל 10 דקות הקרובות.

ממשיך לרוץ לכיוון פארק הירקון. מחשב בראש כמה קילומטרים אני צריך לרוץ לכיוון הזה על מנת לסיים ליד הרכב בדיוק בקילומטר ה 36.

מקפיד כל הזמן על לקיחת ג'לים בזמן, מלחים, שתיה וקירור הגוף כל 10 דקות.

מגיע לבלון הפורח ופונה לכיוון יער בראשית.

שוב מבחין במשפחת התנים שהיו באותה נקודה לפני שבועיים.

כנראה אמא וגורים חמודים. כשבחינו בי רץ לקראתם רצו להתחבא בין השיחים.

מגיע לבית החולים אסותא וממשיך לכיוון רמת החייל ועתידים.

השעון מראה ש 20 ק"מ כבר מאחורי.

מרגיש טוב וחזק, אבל יודע שזה יכול להתהפך בין רגע.

ממשיך לכיוון צהלה. יש מסלול הליכה ואופניים באזור אבל שכחו משום מה לשים איזה ברזייה קטנה בדרך.

אפילו במתחם הכושר הציבורי לא הבחנתי בברזייה. מוזר...

הגעתי עד לצומת ראשית ששמאלה ה לכיוון רמת גן וימינה לכיוון הכפר הירוק. פעם ראשונה שלי באזור אז זה הזמן לעשות פניית פרסה ולחזור חזרה לכיוון אסותא, פארק הירקון ועד לחנית הרכב ברידינג.

מתחיל להרגיש את הקושי. הרגליים כבדות, הגוף תשוש.

לוקח 2 ג'לים אחד אחרי שני, בתקווה שיתנו לי בוסט לקילומטרים הספורים שנשארו לי.

מגיע לגשר המכביה ומבחין בקבוצה קטנה של רצים שלאחד מהם יש תיק שבתוכו בוקעת מוזיקה קצבית. החלטתי לנסות להיצמד אליהם.

הם רעננים וזה עתה החלו את ריצתם. אני לעומת זה תשוש וגמור, אחרי 30 ק"מ. מנסה לעמוד בקצב שלהם שהיה בסביבות 5:30 דקות לק"מ.

הצלחתי להיצמד אליהם מספר דקות עד שהבחנתי בברזייה שקראה לי לבוא ולשתות ולקרר עוד קצת את הגוף.

משם המשכתי לבד ומתחיל הדו שיח הפנימי שלי עם עצמי לשכנוע לא לוותר.

מנסה לחשוב מחשבות חיוביות על מנת להשכיח את הקושי העכשווי.

עוד קילומטר ומסיים.

הדבר נותן לי כוחות ואפילו מגביר קצב.

זהו... 36 ק"מ הסתיימו.

אלוהים יודע איך ארוץ בעוד שבועיים 42 ק"מ.

שבוע הבא עד למרוץ מתחיל את הטייפר...איזה כייף!!!




קרא עוד  
0 הערות
25Aug

את האימון המתוכנן ביצעתי כבר לפני כשבועיים.

אימון לא קל פיזית ופסיכולוגית.

מתחיל ב 12 דקות ריצה קלה עד בינונית ולאחריו מגביר קצב כדלהלן:

2 דקות - קצב ריצה של 4:40 דקות לק"מ

2 דקות - קצב ריצה של 5:05 דקות לק"מ

4 דקות - קצב ריצה של 4:40 דקות לק"מ

4 דקות - קצב ריצה של 5:05 דקות לק"מ

4 דקות - קצב ריצה של 4:40 דקות לק"מ

4 דקות - קצב ריצה של 5:05 דקות לק"מ

4 דקות - קצב ריצה של 4:40 דקות לק"מ

4 דקות - קצב ריצה של 5:05 דקות לק"מ

5 דקות - קצב ריצה של 4:40 דקות לק"מ

5 דקות - קצב ריצה של 5:05 דקות לק"מ

5 דקות - קצב ריצה של 4:40 דקות לק"מ

5 דקות - קצב ריצה של 5:05 דקות לק"מ

סה"כ אימון של שעה, אך בעצימות גבוהה.

את האימון בצעתי על מסילה, בחדר כושר.

לפני האימון ביצעתי מספר תרגילי בטן, חייב לחזק את שרירי הבטן. מרגיש שהזנחתי אותם בזמן האחרון.

הגעתי לאימון בחוסר מוטיבציה ועייפות. הייתי קרוב "על הקצה" לוותר וללכת לנוח בבית, אבל מנגד שכנעתי את עצמי בכך שאני ממש בישורת האחרונה לקראת המרתון וזה לא הזמן לוותר.

שכנעתי את עצמי להתחיל את האימון העצים בכך שנתחיל ונראה מה יהיה. מקסימום אפסיק...(כאילו המצפון היה מאפשר לי את זה).

התחלתי את 12 דקות ריצת החימום. היה בסדר גמור.

הגברתי את הקצב לאותם מקטעי 2 דקות. גם היה בסדר והרגשתי חזק.

עברתי למקטעי ה 4 דקות. פה כבר התחלתי להרגיש קושי.

לא קושי פיזי, אלא יותר מנטאלי. חשבתי על הזמן שעוד נותר לי לסיום האימון. איך אסיים בקצבים הללו?

התחלתי לשכנע את עצמי שאעשה עם עצמי "חושבים" אחרי כל מקטע. ברור שזה בולשיט אבל מפתיע שזה עוזר.

שוב, הכל בראש.

הגעתי למקטעי ה 5 דקות.

פה כבר הרגשתי את עייפות הרגליים בנוסף לעייפות המנטלית.

השכנוע העצמי שלי בקטעים הללו היה שזה מבחן לחוזק המנטלי שצפוי לי בקילומטר ה 30 למרתון. מה שמכונה "הקיר".

דווקא במרתון הראשון שלי לא הרגשתי אותו כלל, אולם במרתון אחריו הרגשתי אותו בכל עוצמתו. תחושה ממש לא נעימה, בלשון המעטה.

מאבק מתיש ביני לבין עצמי אם לעצור וללכת או להמשיך לרוץ.

זה מה שהרגשתי לקראת סוף האימון.

בקיצור, את האימון סיימתי עם תחושה מעולה שלא נשברתי והתעקשתי להמשיך.

שוב...הכל בראש.


קרא עוד  
0 הערות