יום המרתון - החלום ושיברו


12 Sep
12Sep

אני כותב מילים אלה כ 3 שבועות אחרי סיום המרתון.

כל כך הרבה עבר מאז וכנראה הייתי צריך את הזמן והאומץ לכתוב.

נתחיל...

קמנו בשעה מוקדמת על מנת שיהיה זמן לאכול ארוחת בוקר בנחת (זו הייתה ארוחת הבוקר היקרה ביותר שאכלתי. כמה פרוסות לחם לבן בריבה ומים. מצד אחד מעוניין בתוספת הפחמימות והסוכרים אולם מצד שני מנסה שלא להעמיס יותר מידי  על מערכת העיקול).

ההתרגשות בשיאה אך יחד עם זה התלוו גם חששות. חשש לאכזב את עצמי, את חברי הקבוצה, אשר עוקבים אחרי מהארץ ומצפים בכיליון עיניים לראות אותי חוצה את קו הסיום, חששות לגלית שתסתבך בנסיעות ברחבי העיר כדי לפגוש אותי, תלחץ  ולא תמצא אותי בהמון הרץ. 

חדר האוכל במלון בדיוק נפתח והיה שומם, מלבד העובדים בו. בהמשך מזהה עוד מספר רצים (הצמידים על ידיהם הסגירו אותם).

סיימנו לאכול, הכנות אחרונות בחדר, לוודא שלקחנו הכל.ויאללה יוצאים לדרך.

אני נמצא במין הרגשת דריכות והתרגשות.

ברכבת התחתית כבר מזהים רצים רבים אשר עושים את דרכם אל איזור הזינוק.

הגענו לתחנה הרצויה ואתנו יורדים מהרכבת עוד עשרות אנשים בבגדי ריצה ומספרי חזה צמודים לחולצתם.

ברקע אפשר כבר לזהות את רעש ההמון ומוזיקה חזקה הבוקעת מהרמקולים הרבים הפזורים באזור.

כל כך ייחודי שהמוזיקה המלווה אותנו לקו הזינוק הינה "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי. כל כך שונה ומעניין ממרוצים אחרים בהם השתתפתי. 

נפרד בחיבוק חזק מגלית, שאמורה לפגוש אותי במספר נקודות שקבענו מראש.

מנסה עתה לנטרל רעשי רקע בראשי, על מנת להירגע ולהכניס את עצמי להתרגשות.

הכרוז מסמן שעוד דקה מתחילים  ופתאום מרגיש צורך דחוף ללכת לשירותים.

רואה מעבר למחסומים קרון נייד של שירותים. מטפס מעל המחסום. מזל שהתור ממש קצר.

מעדיף להתחיל את המרתון בשלפוחית ריקה.

ברקע שומע את הכרוז בספירה לאחור ... 10...9...8... מסיים ויוצא בריצה. מטפס חזרה לאזור הזינוק.

עכשיו אני מוכן... שומע ברקע את צופר ההזנקה וההמון הצוהל.

יאללה, שיהיה בהצלחה. 

תנועת גוש הרצים אשר לפני עוברת לאיטה מהליכה למצב ריצה.

האסטרטגיה שלי הינה לרוץ בקצב איטי יחסית על מנת לשמר כוחות להמשך וכן שקצב הלב יהיה באזורי הנוחות. חייב לרוץ באזורים מוצלים, ככל שניתן. יום חם היום. 

את המסלול אני מכיר בעל פה, כאילו מדובר במסלול הבית. יודע בדיוק היכן לפנות, בעוד כמה קילומטר פונים שוב, מתי נכנסים לאזור מיוער ומוצל וכן פרטים נוספים שאמורים להקל עלי בהמשך.

הקילומטר הראשון מאחורי. מביט בשעון, הקצב בסביבות 5:30 דקות לק"מ. קצב הלב עדין נמוך ויציב. מרגיש שיכול לתת יותר, אבל  מזכיר לעצמי לשמור על הקצב המתוכנן. עד לקילומטר ה 20 ואז אגביר מהירות ואתן את כל מה שיש.

נכנסים לשדרה המפורסמת באזור פרטר, שם הרץ האגדי קיפצ'וגה, רץ לפני כשנתיים והיה הראשון בהיסטוריה לסיים מרתון בפחות  משעתיים. איזה כבוד לרוץ באותו מסלול של הרץ האגדי הזה.

בינתיים הכל עובד כמו שעון ולפי התכנון. עוצר בכל תחנת מים, שותה, מרטיב את הראש והחולצה וממשיך. 

אחרי 45 דקות לוקח את הג'ל הראשון ולאחר שעה של ריצה לוקח גם כדור מלח.

יוצאים מהאזור המיוער ורצים לאורך גדות הנהר.

בקילומטר ה 9 פונה שמאלה בגשר, החוצה את הנהר, לכיוון מרכז העיר ומבחין בגלית. 

הפתיעה אותי, לא היה מתוכנן שתחכה לי כאן. עשה לי טוב לראות אותה. מזל ששמעתי אותה קוראת לי.

מסמן לה שהכל בסדר ונפגש   בקילומטר ה 21, באזור המוזיאונים, כפי שסיכמנו מראש.

עדין ממשיך לרוץ באותו קצב. מידי פעם  האזורים המוצלים נעלמים ונחשף לחומה הישיר של השמש. מרגיש מיד מכת חום. חייב לשתות הרבה, משנן לעצמי כל הזמן.

מזהה מרחוק את בית האופרה ויודע שמיד אחריו אנו פונים שמאלה. זהו הקילומטר ה 11..

אני יודע שמשם ועד לקילומטר ה 16 המסלול חשוף כולו לשמש.. 

החום מתגבר, ככל שהריצה מתקדמת . מתחיל להרגיש את הקושי.

מרטיב את הראש והפנים ולוגם מים בכל תחנת שתייה.

עדין מרגיש חזק פיזית אך בנוסף מרגיש את צריבתה של השמש את העור. הזיעה מתחילה לנזול ממני בכמויות .

מגיע לקילומטר ה 21. רואה את גלית מרחוק. מוציא מהכיס כדור מלח. 

אמור לקחת אותו בעוד 10 דקות, אבל אין לי מושג אם תהיה תחנת שתייה בדרך ולכן מעדיף לקחת אותו כעת.

מתקדם בריצה לעבר גלית ומסמן לה תוך כדי ריצה "..מים, מים..."

גלית שולפת את בקבוק המים ואני שוטף את כדור המלח לתוכי.

מסתבר בדיעבד, כשראיתי את התמונות שגלית צילמה באותם רגעים, שנראיתי כבר אז תשוש וסובל. כנראה שהחום לא עשה עימי חסד.

באותם רגעים לא הרגשתי דבר. הייתי ממוקד מטרה. כדור מלח, לשתות  מים ולהמשיך בריצה. לא להתעכב ולשמור על זמנים..

ככל שהזמן עובר, החום ממשיך להכות בי קשות ומתחיל להרגיש חולשה. מוריד קצב, מקפיד על שתיית מים ולקיחת ג'לים בזמן, אין לי יותר מידי מה לעשות בנדון  עכשיו. זה מה יש ועם זה נצטרך להסתדר הלאה.

בקילומטר ה 26, מבחין ביורי, חברי בקבוצת הריצה הקודמת שבה הייתי מתאמן, רצנו יחד בברלין את המרתון הראשון שלנו. הפעם הגיע ללוות את אשתו.

"כל הכבוד , ערן" צעק ועודד אותי מהצד. 

מביט בו ומנסה לתת חיוך  ואומר " יורי, זה לא קל..." וממשיך.

מתקרב לקילומטר ה 27. שוב רצים בשדרת פרטר המפורסמת, אולם בניגוד גמור לסיבוב הראשון, שהיה בקילומטר השלישי ובמזג אויר קריר יותר, עתה אני רץ, תשוש ומיוסר ומחכה שהסיוט הזה יעבור. הגוף נחלש, הרגליים כבדות. לראשונה, עובר להליכה...

אלך כדקה ואמשיך שוב, אומר לעצמי.

עברה דקה ומחליט להמשיך בהליכה, אני ממש תשוש. לא הרגשתי כך בריצות בארץ. לא מבין מה קורה.

התאמנתי בתנאים הרבה יותר קשוחים ולא חוויתי את מה שחווה כעת.

חוזר לרוץ, אומנם הקצב ירד דרסטית לאזור ה 7 דקות לק"מ. קצב איטי מאוד עבורי, אבל מסתבר שגם הוא היה יותר מידי עבורי וחוזר שוב להליכה.

מאוכזב מעצמי, מאוכזב בגוף שבוגד בי ברגע האמת.

מחשבות שליליות מתגנבות אלי, מנסה בכל כוחי לשמור על אופטימיות ומרגיש חובה לסיים , אבל ההרגשה הפנימית כל כך עצובה וכאובה. 

עצוב ונבוך שגררתי את  גלית. עד ווינה. בשביל זה? איזה בזבוז זמן ואכזבה.

עובר להליכות, מרגיש כל שריר ושריר בגוף, תשישות. מידי פעם מכריח את עצמי לרוץ עוד מספר מטרים, אולי בכל זאת אצא מזה ואסיים לפחות בריצה קלה.

על תוצאה מכובדת, אין בכלל על מה לדבר.

מגיע לקילומטר ה 37. כל כך קרוב לנקודת הסיום, אך פיזית ונפשית אני ממש לא שם. נמצא מרחק שנות אור.

עכשיו גם הליכה נראית ומרגישה לי משימה קשה עד בלתי אפשרית.

רואה בצד הדרך עץ. נשען עליו.  

אני באפיסת כוחות. מרגיש סחרחורת, שרירים בגוף נתפסים לי כל הזמן, במיקומים שונים. לא נוח  לי. לא מוצא את עצמי. ממשיך ללכת. הולך וסובל.

איך הגעתי למצב הזה? מה אני עושה עכשיו? גלית מחכה לי בקילומטר ה 40. אין לי מושג איך ומתי אגיע לשם. היא בטח סופר מודאגת ואין לי איך להודיע לה.

רואה פיסת דשא בצד הדרך. אשכב לי קצת בתקווה שמנוחה תעשה לי טוב.

שוכב....כל  חלק בגוף תפוס, מרגיש סחרחורת,  בחילה. אין ברירה, חייב לקום ולהמשיך. מגייס כוחות אחרונים לקום ומתקדם בצעדים איטיים קדימה.

שם לב שאני מתנדנד תוך כדי הליכה. רואה מטושטש . זהו, אין לי שליטה בגוף. מצב מבהיל, מפחיד.

מבחין בצד הכביש בצוות רפואי אשר מטפל ברץ שהתמוטט. נראה חסר הכרה. מחובר לשקית נוזלים לווריד וצוות שלם סביבו.

מתיישב על המדרכה ליד. מנסה לצבור כוח, אבל אין מאיפה.

"בבקשה תעזרו לי" ממלמל באנגלית, כאשר אחד החובשים עובר לידי. מבחין שהוא מביט בי, אבל לא בטוח מה שמע.

חזרתי שוב על דברי "בבקשה תעזרו לי". עכשיו כבר הבחנתי שהוא מתקדם לעברי ומסמן לעוד חובש לבוא.

"תשכב בבקשה" ....שוכב, כל שרירי הגוף נתפסים. צורח מכאב ומסמן לו  ביד, תוך טפיחות חזקות על האזור התפוס, לא יכול לדבר. כל רגע טופח על אזור אחר. מזל שמיד הבין ומתח כל פעם את הרגל בצורה שונה על מנת לשחרר את השריר.

אני מתנשף כמו כלב אחרי ריצה, למרות שהבחנתי שבשעון, קצב הלב נמוך ונורמלי.

"תירגע, תשתה משהו. אביא לך מים"....אני לא מצליח להירגע, הנשימות המהירות יוצאות ממני בצורה לא רצונית. אני גם לא צמא ולא יכול להכניס לתוכי מים. מפחד להקיא.

 "בבקשה תעזרו לי"...  מצפה שיתנו לי משהו שיעזור. אין לי מושג מה אבל תנו משהו שיקל עלי. מרגיש חסר אונים. אולי מחשבות שאולי אני לא אצא מזה התחילו לצוף וגרמו לי לחרדה.

הגוף נכנס לרעידות מכף רגל ועד ראש, ממש פרכוסים....זהו, לא יוצא מזה.

"העזרה בדרך" אומר לי החובש. אני מבחין במבטו המודאג. החובשים מדברים ביניהם בגרמנית. אין לי מושג מה אמרו זה לזה  אבל קולם הסגיר שהם מודאגים.

הרעידות לא פסקו לרגע ההתכווצויות החלו  לעבור מהרגלים ולהתפשט לחלקים אחרים בגוף. מרגיש התכווצויות גם באזור הבטן והחזה. צועק מכאב ואומר שהחזה כואב....ומבין מיד את ההשלכות של זה.

לאחר מספר שניות הכאב בחזה חלף.

בינתיים, הגיע צוות רפואי ששאל לשלומי ובמקביל הכניסו לי עירוי נוזלים לווריד.

מתחיל להרגיש טוב יותר, לפחות כבר נושם רגיל וגם ההתכווצויות חלפו.

"בבקשה, תודיעו לחברה שלי שאני כאן. היא מחכה לי בקילומטר ה 40". 

"יש לך טלפון?"

"אין לי, אבל בגב מספר החזה רשומים כל הפרטים שלה. בבקשה תודיעו לה"

אל תדאג, אנחנו נעדכן אותה, אמר לי אחד החובשים. בחור צעיר וחביב בשם פסקל.

שמעתי אותו מדבר בטלפון, בזמן שטיפלו בי בשטח ואז קירב את הטלפון אלי. ברקע אני שומע את קולה של גלית. שנינו מנסים להרגיע אחד את השני  אך בפועל שנינו לחוצים מהמצב.

"אל תדאג, אני בדרך אליך...אמרו לי איפה אתה"

נרגעתי, עוד מעט גלית תהיה פה איתי.

"טוב, שומע? אנחנו מעבירים אותך למתחם חולים ליד אצטדיון הכדורגל"....

"חכו שניה, החברה שלי עושה את דרכה לפה. אני לא זז מפה"

"אל תדאג, נעדכן אותה"

מעלים אותי באלונקה לאמבולנס. פסקל עוד הספיק לדווח לי שעדכן את גלית על  שינוי המיקום וכי והיא בדרכה אלי.

בינתיים מחליפים לי את שקית הנוזלים שהתרוקנה בשקית חדשה. בנוסף, עורכים עלי בדיקות שונות.

אני מרגיש הרבה יותר טוב, למעשה אם הייתי יכול, הייתי ממשיך לעבר קו הסיום.

מגיעים למתחם החולים שצמוד לאצטדיון.

רופא נכנס לאמבולנס ומקבל דיווח בגרמנית מהחובשים לגבי מצבי.

שואל לשלומי. 

אומר לו שמרגיש הרבה יותר טוב.

"אנו ניתן לך עוד שקית נוזלים ולאחריה אם תרגיש טוב, אתה משוחרר".

מפנים אותי באלונקה מהאמבולנס ומעבירים אותי למיטה שממוקמת במאהל שטח שנועד לטפל ברצים כמוני. מבחין כי עוד מספר רצים שוכבים במיטות סמוכות.

נח לי במיטה. מצד אחד, נפשית מרגיש זוועה. איך לא סיימתי את המרתון? מה לעזאזל קרה פה. מהבחינה הפיזית מרגיש טוב. יאללה שישחררו אותי כבר ונלך מפה.

הרופא מתקרב אלי..."אנחנו מפנים אותך לבית החולים להמשך בדיקות"

"מה בית חולים, אני מרגיש בסדר גמור. למה בית חולים? גם חברה שלי אמורה להגיע לפה. היא כבר בדרך"

"נעדכן אותה, אל תדאג". ומיד מעמיסים אותי חזרה לאמבולנס.

אני כן דואג לה. היא בטח מודאגת ולא יודעת מה קורה איתי. איך היא תסתדר במקום זר? איך היא תדע להגיע לבית החולים?

שוב פסקל בא ולעזרתי והרגיע. מסר לגלית את העדכון החדש  ושלח לה את המיקום המדויק של בית החולים.

האמבולנס יוצא לדרכו. חום אימים. כיסו אותי בשמיכה עבה וקשרו אותי באלונקה כדי שלא אפול במהלך הנסיעה. בנוסף, האמבולנס לא ממוזג. .

נהג האמבולנס נוסע במהירות ועובר צמתים באדום תוך הפעלת סירנה (כאילו מדובר במצב של חיים ומוות).

תוך כדי נסיעה, ממשיכים לקחת לי מדדים כמו לחץ דם, סיטורציה, דופק וכמובן ממשיכים בנוזלים לווריד.

"מתי אנחנו מגיעים?" שואל את החובשת שלידי, 

"עוד חצי שעה בערך, זה בית חולים שהוא יחסית מרוחק ממרכז וינה".

סופסוף האמבולנס עוצר ומפנים אותי לחדר מיון קטן. 

ממש לא דומה לחדר מיון בארץ או בסרטים. שקט מוזר של מוות במקום. לא דומה כלל לחדר מיון.

מחברים אותי לא.ק.ג, לוקחים דם לבדיקה ומשם לחדר המתנה.

פתאום רואה מולי את גלית. איך היא הגיעה לכאן? איזה כייף  לראות אותה, להיות איתה.

ראיתי על הפנים שלה שעברה דרך ייסורים עד שפגשה בי.

משם, גלית לקחה את הפיקוד ודאגה לכל (שוב, איזה מזל שיש לי אותה. המלאך שלי...)

אני מרגיש טוב. בטוח עוד מעט משחררים אותי. זה רק עניין  של זמן, עד שיגיעו תוצאות הבדיקות.

אני עדין מטונף עם אותם בגדי ריצה ונעליים רטובים. מת למקלחת טובה ובגדים יבשים. גם הרעב התחיל להציק.

מסתבר שבית החולים מרוחק מכל ישוב, ממוקם בקצה העולם שמאלה. אין אפילו מהיכן לקנות אוכל. 

שואל את הצוות הרפואי לגבי עניין האוכל. מסתבר שהאוכל היחידי שאפשר להשיג במקום הזה הינו רק מהמכונות האוטומטיות שמחוץ למיון. 

הולכים לראות מה יש שם. מסתבר שנשארו רק חטיפי שוקולד.

לא נורא, עוד מעט אשתחרר ונלך למלון להתקלח ומשם  לאכול משהו מזין וטעים....כך לפחות קיוויתי.

בינתיים חדר ההמתנה התמלא בחולים. כנראה רובם מגיעים מבית אבות מקומי. כל אחד והצרות שלו. מסתכל סביבי וחושב "מה אני עושה פה".

האחות קוראת לנו לחדרה ומסבירה לנו שבדיקות הדם אינן תקינות ויש לבצעם שוב. מסתבר שאחד המדדים שהינו חלבון בשם "טרופונין" (נשבע שזו הפעם הראשונה ששמעתי עליו ומאז השם הזה עולה בכל שיח...) הינו בערך גבוה בדם. טרופונין מופרש כאשר הלב נמצא במצוקה. הם חייבים שוב לקחת דם על מנת לראות האם הערך שלו ירד. כרגע הוא עומד על פי 10 מהערך המקסימלי!!!

שוב, לוקחים דם, בדיקת א.ק.ג וחזרה לחדר ההמתנה. תוצאות הבדיקה יהיו אולי בעוד שעה.

אני מתחיל לאבד סבלנות.

"בואי נצא קצת החוצה ונטייל בחוץ. האווירה בחדר ההמתנה מכניסה אותי לדיכאון".

יוצאים לשוטט ברחבי הבית חולים שמסתבר שאומנם המיון קטן אך הבית חולים פרוס על שטח מאוד גדול.

גלית מראה לי תמונות של חזית בית החולים שנראה מפואר, כמו ארמון מימי הביניים.

בזמן הפנוי (והיה הרבה) סיפרה לי את האירועים מהזווית שלה.

עוד לפני שיחת הטלפון מפסקל שבה דיווח לה שאני מטופל בשטח, היא הרגישה שמשהו לא טוב קרה. לפי החישובים שלה הייתי אמור לפגוש אותה לפני שעה. הבינה מאפליקציית המעקב שמשהו קרה אבל לא העלתה על דעתה שאני בטיפול רפואי.

תחילה נאמר לה שאני מטופל בשטח.

 לפי האפליקציה אני הייתי ממוקם בקילומטר ה 40, אולם בפועל הייתי ממוקם בין הקילומטר ה 37 ל 38.

מרוב בהלה היא התחילה לרוץ לעברי (" היית גאה בי באיזה מהירות רצתי באותן דקות..."חחח)  אבל אז קיבלה את הדיווח  שהועברתי למתחם בסמוך לאצטדיון הכדורגל.

מסתבר שכדי להגיע לאצטדיון הכדורגל קיים קו מטרו יחיד. אותו קו היה באותה עת בשיפוצים ולכן לא ניתן היה להגיע. 

כמו כן כל הדרכים היו חסומות מכיוון שהיו עדין רצים בשטח, כך שלא ניתן היה להגיע במונית או בתחבורה ציבורית אחרת.

עד שחשבה מה עושים, קיבלה הודעה חדשה מפסקל על כך שהועברתי לבית החולים. 

"איך אני אמורה להגיע לשם? כל הדרכים סגורות.  אף מונית לא יכולה להיכנס לאזור".

לצורך קבלת עזרה, פנתה לשוטרים אשר היו אחראים על חסימת הכביש ותיארה בפניהם את האירועים. 

למרבה הפלא, השוטרים היו ממש אדיבים והסירו את אחד המחסומים עבור מונית שהוזמנה, על מנת לאפשר לה להיכנס למתחם הריצה, לאסוף אותה ולנסוע תחת ליווי משטרתי עד ליציאה מהמתחם.

נהג המונית היה ממוצא תורכי ולא הבין מילה באנגלית. היא הראתה לו את כתובת בית החולים והוא סימן שהבין. האם באמת הבין? לא ידעה.

הנסיעה ערכה יותר מחצי שעה, כאשר בדרך עוברים עיירות שכוחות אל וכבישים צרים ונדחים.

אולי נהג המונית לא הבין אותי, אחרי הכל, חשבה לעצמה.

לבסוף הגיעו למבנה ענק שנראה כאמור כארמון מימי הביניים.

ברוכים הבאים לבית החולים....

חוזרים שוב לחדר ההמתנה, מתחיל להיות קריר בחוץ. עוד מעט השמש תשקע. אני לא מאמין שאני עדין פה.  מטונף, רעב ומשתוקק למקלחת חמה  ומיטה נוחה.

האחות  קוראת לנו שוב לחדרה. מסבירה לנו שתוצאות בדיקת הדם הגיעו וערך הטרופונין  ממשיך לעלות, כמו כן קיים שינוי קל בין בדיקות הא.ק.ג שבוצעו ויש לבחון את ההשפעה.

ממליצה על אשפוז  לילי, על מנת לעקוב אחר פעולת הלב. מבהירה  לי שאני בסיכון ויש חשש שאני בעיצומו של אירוע לבבי.

אין סיכוי שבעולם שאשאר לישון כאן, לבד.

שחררו אותי ותנו לי לנוח במלון.

לבסוף הוסכם שנחכה עוד שעתיים לביצוע בדיקת דם נוספת. 

במידה ותהיה ירידה ברמת הטרופונין אשוחרר, אולם במידה ולא , ההחלטה לשחרור תהיה שלי וזאת ע"י חתימה לסירוב אשפוז. ולקיחת האחריות עלי.

בינתיים, התלוננתי על כך שאני חייב לאכול משהו. רצתי כמעט מרתון שלם ועדין לא אכלתי מהבוקר אוכל מזין. מרגיש חלש..

הבטיחו לארגן לי משהו. ואכן, אחרי מספר דקות ארגנו לי 4 פרוסות של לחם יבש עם נקניק.

במצב הנוכחי, גם זה משהו. העיקר לאכול.

בשעה 22:00 קראו לי לבדיקת דם נוספת. יודע כבר שבכל מקרה עד שאדע מה קורה איתי יהיה אחרי חצות.

איך מעבירים את הזמן במקום הזה?

הולך לשירותים ושוטף עצמי בכיור קטן.. מזל שלגלית הייתה מגבת בתיק, שאמורה הייתה לשמש אותי בסיום המרתון.

מנגב עצמי, על מנת להרגיש רעננות זמנית. מקלחת של עניים, או כמו שאנו מכירים כמקלחת צרפתית.

הגיעו התוצאות, הפעם מנהל חדר המיון התורן מזמן אותנו אליו.

בפנים מודאגות הוא מציג לנו את הבדיקה השלישית שבוצעה. 

הטרופונין לא ירד (אפילו עלה מעט). ממליץ לי בכל כובד ראש לשקול להישאר לאשפוז לילי על מנת לנטר את פעולת הלב.

אין מצב שאני נשאר פה.

חותם על סירוב אשפוז ומקבל מכתב שחרור מפורט בגרמנית שאליו צירף את תוצאות הבדיקות שבוצעו.

ממליץ לנו להזמין אמבולנס במיידי במידה וארגיש בהמשך קשיי נשימה או כאבים בחזה.

עולים למונית שהוזמנה ויוצאים מהמקום הטראומטי הזה.

הכל חשוך מסביב אבל עדין ניתן לראות אגפים ומבנים נוספים וכן את הכניסה הראשית לאותו בית חולים. עכשיו בחושך המקום נראה ממש אפלולי ומפחיד, כאילו נלקח מסצנה של סרט אימה.

מרגיש הקלה גדולה כאשר עברנו את שער היציאה. לא רוצה לראות יותר את המקום הזה.

נוסעים לכיוון בית המלון. נמצאים בפרברי ווינה. 

איזה הבדל בין הפאר והאושר שמוצג לנו התיירים במרכז לעומת העוני שרואה כעת. 

בנייני רכבות, חלקם מוזנחים. מזכיר יותר את הבניה הקומוניסטית של מזרח אירופה, כבישים צרים וחשוכים.

הצד האפל של ווינה שמראה שלא הכל נוצץ בעיר הזו.

מגיעים למלון. השעה מאוד מאוחרת.

שואלים את פקיד הקבלה אם יש סיכוי למצוא באזור מקום פתוח לאכול.

חייך ואמר שווינה היא לא בדיוק עיר שבשעות כאלה ניתן להשיג משהו.

הסברנו לו את המצב שכרגע חזרנו מבית החולים ולא אכלנו דבר ואני עוד אחרי ריצת מרתון.

אמר שיראה מה אפשר לעשות והלך לכיוון חדר האוכל שהיה סגור.

חזר עם צלחת עם מספר כריכים, האמת נראה טעים ומושקע.

עולים עייפים לחדר. רק עכשיו אנו מעכלים איזה סיוט של יום עבר עלינו.

סוף סוף מקלחת. פושט את הבגדים המטונפים ונכנס למקלחת החמה. נשאר שם מספר דקות ונותן למים החמים לשטוף הכל.

וואוו, חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה שעות.

יוצא ושם על עצמי בגדים נקיים. אוכל את הכריכים הטעימים ומרגיש סוף סוף מלא.

שוכב במיטה בזמן שגלית מתקלחת. מחשבות על רגעים מהיום הזה עולות להן. 

ההתרגשות בבוקר בעת ההכנות האחרונות ליציאה, רגע הזינוק, רגעים שעוד הייתי אופטימי וממש נהנתי במהלך הריצה,  רגעי הפחד והסבל. ומשחזר שוב ושוב לעצמי את אותם הרגעים. 

מאז, עברו כשלושה שבועות בהן אושפזתי מספר ימים בבית חולים בארץ על מנת להבין מה קרה באותם רגעים.

ביצעתי מספר רב של בדיקות אשר יצאו תקינות.

מה אכן השתבש באותו יום? עדין אין לי תשובות.

המצב כרגע הוא שמחכה לתוצאת בדיקה אחרונה בתקווה לקבל אישור קרדיולוג לתקינותה.

מסמן לי בראש את 24 באפריל, 2022.

מקווה שזה היום בו אסגור מעגל ואתקדם הלאה.

הכנות אחרונות לפני שיוצאים-

פוזה אחורית בעת היציאה מבית המלון - 

על קו הזינוק - 

קילומטר 21 -  מחפש את כדור המלח...

חזית בית החולים- 

המתנה בחדר המיון - 

"ארוחת ערב" במיון - 

המטרה הבאה - 



02Jun
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.