פתח תקווה על המפה


10 Jun
10Jun

בתכנון היום, ריצה רגועה למשך שעה. קצת "לגלגל" רגליים ולשחרר את הגוף מהאימון אתמול. 

סיימתי יום עובדה ושר בלב "היום יום חמישי, היום יום חמישי..." מריח כבר את הסופ"ש קרב. נוסע לכיוון פתח תקווה. כן, נשבע שיש מקום כזה ואפילו מושקע...הפרטים בהמשך. 

מסתבר שמרוץ הלילה בפתח תקווה שחל היום עובר בדיוק מתחת לחלונה של גלית. בנוסף, אבי (המתאמן התותח שלי) ובנו שלומי מתכוונים לרוץ את מקצה ה 5 ק"מ, אז לא נרד למטה לפרגן? 

לקראת השעה 19 בערב, פתח תקווה לבשה חג. כבישים נחסמו, עמדות די.ג'יי עם מוזיקה מקפיצה בכל צומת, שכנים מתלוננים...בקיצור הכנות אחרונות למרוץ. 

התכנון היה לחכות לאבי ושלומי ולאחר מכן לעשות אימון קליל. החלפנו בגדים לבגדי חג (חולצה מנדפת זיעה, מכנסים ונעלי ריצה) וירדנו למטה. עמדת הדי.ג'יי מוקמה ממש קרוב כך שהרגשתי כאילו חוזר בזמן שנים אחורה למסיבות המועדונים.

 גלית ישר החלה בריקודים ובניסיונות הכושלים לשכנע אותי להצטרף אליה. 

הכביש הריק החל אט אט להתמלא ברצים אשר הוזנקו מוקדם יותר למקצה ה 5 ק"מ. גלית ואני מנסים לאתר את אבי ושלומי מבין כל הרצים ומכינים את הטלפון למצב מצלמה. די הופתעתי מכמות הרצים הרבה. לאחר מאמצים, האלופים אותרו, צולמו וסיימו את המקצה שלהם עם חיוך גדול...איזה חוויה מרגשת עבור אבא ובן לסיים יחד מרוץ. 

הכבישים שוב התרוקנו מאדם ועתה מחכים להזנקת מקצה ה 10 ק"מ. גלית משכנעת אותי שזה הזמן הטוב ביותר לרוץ. מכיוון שהכבישים ריקים וחסומים. 

הגוף משדר עייפות, חוסר חשק ומוטיבציה. רוצה לעלות למעלה ולנוח. לוותר לעצמי. 

גלית מזהה את מצבי ושולפת את נשק יום הדין "לאחר האימון נזמין סושי"...טוב, עכשיו באמת אין לי תירוצים.

ערכתי חימום קצר ויצאתי לדרך. "כמה זמן אתה רץ, כדי שאדע למתי לבצע את ההזמנה?" , "כשעה", עניתי תוך כדי ריצה איטית. 

ארוץ שעה בקצב קל, אני משכנע את עצמי. מרגיש את הקושי, הכבדות, העייפות. הכביש מגני המושבה לכיוון האצטדיון ריק מאדם, מספר רוכבי אופנים ורכב משטרתי חולפים על פני. לאט לאט נכנס לקצב, לוקח זמן אבל בסוף זה מגיע. 

התעוררתי, מתחיל אפילו להנות. מוזיקה מקפיצה מלווה אותי ואני מרגיש כמו מלך המסלול. רץ להנאתי במרכז הכביש, שביום רגיל מלא בכלי רכב, כאילו חסמו אותו רק עבורי. 

מגיע לכיוון האצטדיון, רואה מולי בחור עם ווסט זוהר שמסמן לי לפנות ימינה, להמשך המסלול. אני מבין שכנראה חושב שאני הרץ המוביל ממקצה ה 10. עושה לו עם היד תנועת שלילה.  "אני רץ עצמאית, לא שייך למרוץ" אומר וממשיך ישר. מביט בשעון ורואה שהתלהבתי מהעניין קצת יותר מידי. הקצב היה בסביבות 5:10 דקות לק"מ בזמן שאני הגדרתי מראש ריצה של שעה בקצב קל.

תאט, אני אומר לעצמי. מגיע לצומת בו מבצעים פנית פרסה חזרה, לכיוון האצטדיון וצומת העיפרון. האחראי בשטח מכוון אותי לדרוך על פסי המדידה. חבורה של מעודדים בצידי הדרך צועקים לי "כל הכבוד!!". האמינו שרואים את מנצח המרוץ. אף פעם לא הייתי במקומות הראשונים. ממש רחוק מזה. אז ככה קיפצ'וגה מרגיש כל מרוץ, מתלוצץ עם עצמי. פעם אחת גם לי מותר. 

מתקרב לצומת העיפרון ומכוונים אותי ימינה לכיוון הפארק שהינו נקודת הסיום וכן גם נקודת הזינוק. פונה ימינה ומחפש היכן יכול לחתוך חזרה. הכל חסום במחסומי משטרה. 

ממשיך בריצה תוך פזילה לצדדים על מנת למצוא מעבר. בצידי הרחוב אנשים ממשיכים לעודד. עכשיו מתחיל להרגיש מובך. איך יוצא מזה?

ברגע אחד מבחין במקום שבו יכול לחתוך ועושה פרסה ומוצא עצמי בתחילת מסלול המרוץ. 

מקבוצת ההובלה "כביכול" הפכתי להיות המאסף. "חזק, אתה עושה את זה",   "הנה האחרון מגיע....". איך שגלגל מסתובב לו...

הדבר נותן לי מוטיבציה להוכיח אחרת. מגביר קצב. השעון מראה שירדתי מ 5 דקות לק"מ. 

למי אתה צריך להוכיח? תאט!!! 

מצד שני יצר התחרותיות חזק ממני.  רק לעקוף את האחרונים, אומר לעצמי. לא רוצה לרוץ לבד ולהיות "אחרון". 

חייב לרסן את ייצר התחרותיות. לריצות הקצרות זה עוד בסדר ונחמד. לריצה כמו מרתון זה אסון. חייב להיצמד לתוכנית. 

לסיכום, 13 ק"מ בקצב ממוצע 5:08 דקות לק"מ. מהר מידי, תרגיע ומיד.


מי אמר שמשעמם בפתח תקווה?

02Jun
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.