עברו כ 7 חודשים מאז מרתון וינה, ספטמבר 2021.
במהלך תקופה זו עברתי מספר רב של בדיקות, אשפוז של מספר ימים בבית החולים, על מנת לשלול כשל לבבי.
תקופה לא קלה של חוסר וודאות, תחושת החמצה והמתנה לתוצאות.
כנראה הסיבה להתמוטטות היתה התייבשות שהובילה להתכווצויות לא רצוניות בכל שרירי הגוף.
אכן היה יום חם ובהיר, למרות שהייתי בטוח ששתיתי מספיק בתחנות. כנראה שלא מספיק.
לאחר התייעצות עם קרדיולוג בכיר וכן על סמך כל הבדיקות, החלטתי שחייב לעצמי ריצת "סגירת מעגל" שזה אומר רישום מחדש למרתון וינה שאמור להתקיים באפריל 2022.
האכזבה שלא סיימתי, למרות שממש כבר ראיתי את הסוף ( 5 ק"מ לסיום) לא הניחה לי.
במחשבה רציונלית ושקולה, לא רעיון חכם, אבל מה לעשות שהמחשבות האמוציונליות היו חזקות ממני.
כשסיפרתי לראשונה לגלית על מחשבותי, היא הבינה וזרמה איתי, למרות שבתוך תוכה אני מאמין שהיו לה חששות. עדין הטראומות מהמקרה היו טריות.
עדין כל התוכניות לאפריל היו אך ורק בינינו. לא רציתי להלחיץ או להלחץ מהקרובים אלי.
נרשמתי למרתון וינה שיערך בחודש אפריל, 2022, הזמנתי כרטיסי טיסה ומלון, אותו בית מלון מפעם קודמת. אם סגירת מעגל, אז עד הסוף.
מקווה שהפעם האימונים יהיו במזג אויר קריר ונעים מאשר ימי הקיץ הלוהטים ובנוסף, שמזג האויר בחודש אפריל בוינה יהיה אידיאלי לריצת מרתון.
את האימונים התחלתי בסוף אוקטובר, כך שיהיה לי מספיק זמן להכין את עצמי שוב. כל כך שונה ונעים להתאמן בחורף מאשר בקיץ.
באחת הריצות הארוכות הייתי עד לאירוע שטילטל ו"זרק" אותי מיידית לאותם רגעים בהם טופלתי בשטח על מסלול המרתון. רגעים בהם הייתי חסר וודאות ושליטה מה קורה איתי.
במהלך אחת הריצות הארוכות הייתי עד להתמוטטות רץ, בערך בגילי, אדם שקם בבוקר, לבש בגדי ריצה ולא שיער שאלה יהיו רגעיו האחרונים.
ימים שלמים המקרה השפיע עלי והכניס בי חששות רבים שהתבטאו בחוסר חשק לצאת לאימונים, חשש לצאת מאיזורי הנוחות בזמן אימוני האיכות ובכלל הירהורי חרטה על התהליך שלקחתי על עצמי.
לקח לי הרבה זמן להניח למקרה ולשמור אותו הרחק ממני, בזמן האימונים.
הזמן מתקדם בצעדי ענק ואיתו האימונים. מרגיש שמשהו עובר על הגוף, מן חולשה וכבדות. אומנם מסיים את האימונים בהתאם למתוכנן אבל מרגיש שהקצבים אינם כבעבר.
משנן לעצמי מן מנטרה שהמטרה הפעם הינה לסיים את המסלול...רק לסיים, לא מבקש יותר מזה.
זהו, היום טס לוינה. בעוד יומיים המרתון. תחושה של מתח וחששות באויר. לא רגוע. לפעמים שואל את עצמי בלב למה הייתי צריך את זה.
כשחשבתי על זה כרעיון זה היה עוד רחוק ועורר בי את יצרים ומחשבות שנתנו לי אנרגיות במהלך היום, אולם כעת שזה כל כך קרוב ומוחשי, נלחץ ועולים מחשבות של חרטה.
גלית זו הדמות שתמכה ועודדה אותי ונתנה לי את האמונה שהפעם דברים יראו אחרת.
אחרי טיסה של 3.5 שעות הגענו לוינה הגשומה והקרה. איזה שינוי יחסית לארץ.
יצאנו יחסית מהר משדה התעופה לכיוון מתחם האקספו על מנת לקחת את ערכת הריצה.
מתקרבים למתחם האקספו ומרגיש הרגשת דה שבו. כאילו לא עברו להן 7 חודשים.
בפעם הקודמת חיכינו בתור של שעה רק כדי להכנס למתחם. עמדנו בחום "והתבשלנו". הפעם, כנראה בגלל הסרת מגבלות הקורונה וכן שמדובר ביום שישי, נכנסנו מיד.
הולך לקחת את הערכה, מצטלם מספר תמונות למזכרת ויאללה למונית שתיקח אותנו למלון.
ההתחלה הקלה והמהירה נותנת בי תקווה לבאות.
מגיעים לבית המלון, כאמור, אותו בית מלון שבעבר שהינו, אך הפעם החלטנו להתפנק ולהשתדרג ולקחנו את הסוויטה אשר משקיפה על כל העיר.
חדר מהמם...
מרגישים רעב ויורדים מטה לחפש מקום נחמד לאכול. ממש ליד המלון גילינו מסעדה קטנה עם אוכל אוסטרי מסורתי. ממש טעים, קרוב ויחסית זול.
עברנו את היום הראשון בהצלחה, כבר חווייה מתקנת.
ביום השני, יום לפני המרתון, נסענו לאיזור הקילומטר ה 37, המקום בו התמוטטתי פעם קודמת, בתקווה שחזרה למקום תוריד ממני לחץ וחששות.
את הנקודה הספציפית זהיתי מיד, לא יודע איך, אבל איך שהתקרבנו לאיזור הכל חזר אלי כמין סרט.
הראתי לגלית את הפארק שבו שכבתי תשוש ותפוס, עוד באמונה שאחרי מנוחה קלה אוכל להמשיך בריצה. לאחר מכן, כמה מטרים ליד, הגענו ממש לנקודה שבו התמוטטתי,
שכבתי וביקשתי עזרה מהחובשים.
האמת, המקום פתאום נראה כל כך שליו ורגוע ולא הותיר בי שום רגש או חשש.
אפילו, לאחר מכן, ישבנו בבית קפה בפארק הצופה אל אותה נקודה ושתינו קפה ברגוע.
יום המרתון הגיע. האמת, שהופתעתי שהצלחתי להרדם ולישון טוב בלילה. קמתי דרוך והתחלתי להתארגן.
את כל מה שהייתי צריך לריצה, אירגנתי לילה קודם, כך שתוך מספר דקות הייתי מוכן.
מזג האויר בחוץ נראה אידאלי לריצה. מעונן, קריר (כ 10 מעלות) וללא גשם.
לפי תחזית מזג האויר, בערך בשעה 12 אמור להתחיל גשם, אבל עד אז אלוהים גדול.
הדרך לנקודת הזינוק היתה מוכרת, הרכבת התחתית היתה מלאה עד אפס מקום ברצים. אם עדין לא נדבקתי בקורונה, אז בטח פה זה יתפוס אותי, חשבתי לעצמי. כולם הצטופפו צמוד כמו גפרורים אחד ליד השני, שרים, צועקים ומוציאים החוצה את האדרנלין שאגור בהם לקראת יריית הזינוק.
עוד כמה דקות יעברו ואנחנו כבר בנקודת הזינוק. יש עוד כחצי שעה זמן לזינוק של המקצה הראשון.
לוקח זמן לספוג את האוירה ולהוריד את המתח וההתרגשות עד כמה שאפשר.
עובר שוב עם גלית על הנקודות שבו קבענו שתחכה לי. מבחינתה זה לוגיסטיקה רצינית להסחב עם תיק לא, לעבור בין רכבות בתחתית על מנת למצוא את הנקודה הספציפית ולקוות שעדין לא הגעתי.
מנקודת הזינוק אני אמור לפגוש אותה בקילומטר ה 9, 16, 23, 30, 31 ו 35 ומשם, תלוי איך ארגיש היא תלך ותלווה אותי לקו הסיום או תחכה לי שם, במידה ויהיה לי את הכוחות לרוץ לשם.
הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, רץ עם טלפון, כך שמבחינה פסיכולוגית זה נותן לי הרגשה שאני לא לבד. מרחק שיחה מגלית, בנוסף רץ עם אוזניות, עם פלייליסט שהכנתי עוד בארץ ושאמור להוסיף לי אנרגיות.
הולך להתפנות פעם אחרונה לפני הריצה ויאללה מתחילים.
שומע את יריית הזינוק ואת צהלת ההמונים. ההמון מתחיל לעבור להליכה איטית שמתגברת והולכת ככל שמתקרבים לשער הזינוק. מפעיל שעון ויאללה מתחיל לרוץ.
הלחץ שליווה אותי בהתחלה מתחיל להתפוגג ומרגיש הרגשה של שיחרור, האדנלין מציף אותי יחד עם רעש ההמון.
מביט כל כמה שניות על השעון, לבחון את הקצב והדופק. מקפיד שכל הפרמטרים יהיו בדיוק כמו בריצות בארץ. בקלות יכול להסחף לקצב מסחרר עם כל הרעש וההמולה, אך יודע שאסור לי. מה שמרגיש קל עכשיו יורגש כמאתגר החל מהקילומטר ה 30 ולכן אסור לי להסחף.
בינתיים, מזג האויר מדהים. כל כך שונה מהפעם הקודמת.
נכנסים לאיזור פרטר, שדרה ענקית וישרה מוקפת עצים ופארקים. אותה שדרה שבה קיפצ'וגה רץ לפני מספר שנים וירד משעתיים בריצת מרתון.
ביינתיים הכל עובר ממש בסדר, עוצר ליד כל תחנת מים, שותה. למרות שממש נעים וקריר. למדתי לקח פעם קודמת. אם לא אסיים את הריצה הפעם, זה לא יהיה מסיבת התייבשות.
מגיע לקילומטר ה 9 ומבחין בגלית מחכה לי. עוצר, שותה, מתרענן. מעדכן אותה שהכל בסדר וממשיך. הזכרתי לה תוך כדי שמתחיל לרוץ כי נפגש בקילומטר ה 16, כמתוכנן. ליד הארמון הגדול.
המסלול לוקח אותנו למרכז העיר, איזור יפיפה שמסתיים בפניה שמאלה כאשר מימין רואים את המבנה המפואר של בית האופרה, אחד מבתי האופרה היפים בעולם.
מפה ממשיכים ישר, דרך "נש מארקט", איזור השוק המפורסם של וינה ובו מסעדות ובתי קפה מפונפנים לצד דוכני שוק מושקעים, לעבר ארמון שיינבורן.
אני זוכר את הדרך הזו, שאורכה כ 5 ק"מ, בריצה הקודמת שלי בספטמבר. סיוט נוראי. דרך חשופה לחלוטין לשמש. אין מקום להסתתר או פינות מוצלות. כאן לדעתי החל המשבר הראשון שלי. הפעם, בזכות מזג האויר הנפלא והמעונן, היה כל כך כייף ונעים שגם יכולתי להנות מהנוף סביב... איזה הבדל.
יודע שליד ארמון שיינבורן גלית מחכה לי. מצפה כבר לראות אותה. אולם, מגיע לאיזור הארמון, מביט ימינה ושמאלה ולא רואה.
מקווה שהכל בסדר איתה...פתאום מקבל הודעת ווטסאפ עם הצילצול המזוהה של גלית. תוך כדי ריצה, שולף את הטלפון מהפאוץ' ומנסה לקרוא את ההודעה.
התפספנו, מחכה לי בקילומטר ה 23.
לפחות הכל בסדר, עכשיו רגוע ומתמקד בהמשך הריצה. הקצב קבוע ולא מנסה להגביר. יש כוח אבל יש עדין חששות מההמשך.
משנן לעצמי כל הזמן שהמטרה היא לסיים ולא התוצאה. זה קשה לאדם תחרותי כמוני ולכן חייב לשנן את זה כל הזמן כדי לא להתפתות.
מגיע לאיזור המוזיאונים (בסביבות הקילומטר ה 20), רענן לחלוטין. שוב עולה בי הזכרון מהריצה הקודמת. בנקודה זו חיכתה לי בזמנו גלית. הייתי תשוש לחלוטין. מהתמונות שצילמה אותי, הבנתי בדיעבד עד כמה תשוש נראתי והרגשתי.
ממשיך עם חיוך ואנרגיות לעבר הקילומטר ה 23, מקום המפגש הבא. שוב מקבל הודעת ווטסאפ מגלית שקצת הלכה לאיבוד ומחכה לי ליד השלט של הקילומטר ה 25.
יאללה ממשיכים, הקצב נשאר יציב. לרגעים מוצא את עצמי בקצב מהיר מהמתוכנן ומוריד הילוך.
עובר את נהר הדנובה לכיוון הקילומטר ה 25, רואה מרחוק את השלט ולידו את גלית. מסמן לה שהכל תקין וממשיך.
מתחיל להתקרב לאיזורי המרחק שהגוף עלול לאותת שקשה לו.
החשש קיים אך מנסה להעלים רעשי רקע ומחשבות שליליות ולהמשיך.
מתחבר שנית לפארק פרטר. הפעם הקודמת היתה ממש בתחילת המרוץ, קצת לאחר הקילומטר השני ואילו עתה פוגש אותו שוב לאחר 27 ק"מ.
מתחיל להרגיש את העייפות, אבל ממש לא מתקרב למה שהרגשתי בזמנו. זוכר שבשלב הזה כבר שילבתי ריצה והליכה וסבלתי בכל צעד.
הפעם, רצתי רצוף, בקצב קבוע והייתי ממש מפוקס מטרה.
גלית אמורה לחכות לי בקילומטר ה 30, ליד אצטדיון הכדורגל, דבר שנותן לי אנרגיה להמשיך במלוא המרץ.
רואה כבר את האצטדיון ברקע, כל צעד מקרב אותו אלי. מרגיש שהרגליים זזות על אוטומט, למרות הקושי שמתחיל להיות מורגש.
רואה את גלית ומחייך, עוצר, שותה, מעדכן שהכל בסדר, קצת תמונות לפרוטוקול ויאללה ממשיכים.
בינתיים, מזג האויר שהיה אמור לפי כל התחזיות לטפטף, הפכפך. לעיתים משבי רוח נגדית חזקה ולעיתים שמשי ומתחמם. גשם, לא נראה באופק.
בקילומטר ה 34 מרגיש את הצורך לעבור להליכה קלה, מרגיש תשוש. שותה מים בתחנת השתייה, לוקח ג'ל אנרגיה וממשיך שוב בריצה.
מרגיש שהרענון וההליכה נתנו לי אנרגיה להמשך. לכמה זמן? אין לי מושג, אבל מרגיש קצת פחות עייף.
רואה את גלית בקילומטר ה 35, זו הנקודה שבה סיכמנו אם אני ממשיך איתה בהליכה, במקרה של תשישות יתר או ממשיך לבדי בריצה, במידה ומרגיש מספיק חזק.
מתקרב אליה ומסנן "זה לא קל...", מרגיש שוב את התשישות משתלטת עלי.גלית עוד מספיקה לשאול אותי, בזמן שחולף על פניה, אם אני צריך את עזרתה. מסמן לה שהכל תקין ונפגש בנקודת הסיום.
זהו, מתקרב לאותה נקודה "ארורה" שהשביתה אותי פעם קודמת. עוד קילומטר ואני שם. מרגיש ממש עייף, משכנע את עצמי להמשיך ולהתעלם מכאבים. מחליט במעין סימבוליות שאת הג'ל האחרון שלי אני אקח בדיוק באותה נקודה, הקילומטר ה 37.
מגיע, עוצר, שולף את הג'ל מהפאוץ' ומרוקן את תוכנו. מחייך לעצמי ומפה ממשיך. משנן לעצמי בראש שרק עוד 5 ק"מ ומסיים....עוד 4 ק"מ...עוד 3 ק"מ..שוב, עובר להליכה קלה. מבחין בצידי הדרך במעודדים שמרימים ומשכנעים אותי לרוץ. עובר לריצה ושומע את צהלות השמחה שלהם ברקע.
מתחיל לראות את שער הסיום, רעש מחריש אוזניים של עידוד, מוזיקה קצבית מלווים בקריאות עידוד הכרוז. כבר ממש רואה את נקודת הסיום, נותן עוד פוש אחרון ומסיים....
זהו זה, עשיתי את זה. הרגשה עילאית. יותר משנתיים של הכנות התנקזו לרגע הזה. מקבל את מדלית הסיום, מנשקה ועונד בגאווה על צווארי.
עכשיו, אחרי שעצרתי, מרגיש את כל השרירים בגופי כואבים, ממשיך ללכת לאורך מתחם המסיימים המגודר. איך יוצאים מפה?
מטלפן לגלית ושומע אותה צורחת משמחה. ראתה אותי חוצה את קו הסיום אך עם הכל הרעש מסביב והעייפות, לא שמעתי דבר.
תם לו מסע לא פשוט שהחל לפני פרוץ הקורונה,מסע של עליות ומורדות, רגעי משבר ושפל לצד רגעי גאווה והישג.
צברתי במסע הזה אין ספור מסקנות להמשך ולמדתי המון על עצמי.
עכשיו זה הזמן לנוח, לתת לנפש להרגע ולהנות מההישג.
